די.

תפסיקו לחשוב שזה שהתרגזתי פעם אחת והחלטתי שזהו זה אומר שאני עושה את זה בוודאות. תפסיקו להמשיך להזכיר לי שדיברנו איתם ואנחנו מראים רצינות וזה אומר שאני רוצה לעשות את זה. תפסיקו לנדנד לי לעשות את זה ולעשות את זה, כי אחרת לא נוכל לעשות כלום. תפסיקו להגיד שאם אני לא עושה את זה אז זהו זה, ואי אפשר יהיה לעבור, וכידוע לכולנו זה הדבר שאני הכי רוצה בגלקסיה.

ואתם יודעים, אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה את זה.

תפסיקו לחשוב שאני שפויה. תפסיקו לחשוב שאני בסדר. תפסיקו לחשוב שאני מדברת אליכם כשבעצם אני מדברת אל האנשים היחידים שאכפת לי מהם כרגע. תפסיקו לחשוב שמשהו מכאיב לי בביצפר, בחברים, בתוכניות. לא. מה שכואב זה במקום היחיד שאני מחשיבה כרגע כבית שלי.

תפסיקו לחשוב שאני סתם אומרת את זה. אני יודעת מה אתם חושבים. אתם חושבים שזאת סתם עוד תוכנית, סתם עוד דבר, סתם עוד הערצה חולפת. אתם חושבים שאני סתם לוקחת דברים קשה, כשמעולם לא לקחתי דברים קשה. לא דברים כאלה, לפחות, ולא מאז שהייתי בת שמונה. או עוד לפני. תפסיקו לחשוב שאני לא יודעת על מה אני מדברת, שאני סתם עוד נערה טיפשה שזה יעבור לה. זה אחד הדברים שלעולם לא מחלימים, וחוסר התמיכה המקסים שלכם - ושל האידיוטים שאני קוראת להם "חברים" - לא עוזר לזה.

תפסיקו לחשוב שאני לא מסוגלת לחשוב בעצמי. כי אני כבר יודעת מה קורה- אני צועקת שאני לא צריכה עזרה ונדנודים, ואתם אומרים שלא תנדנדו. אבל בפועל זה בערך הדבר היחיד שאתם עושים במקום הארור הזה. תפסיקו לחשוב שאני פועלת מתוך דחפים, בלי לחשוב בכלל. נכון שמאז מה שקרה אני לא יציבה נפשית [וכן, לשם שינוי אני לא צוחקת], אבל זה לא אומר שאני לא חושבת. שאני לא נאלצת לחיות את החיים האלו, שהם בכלל לא החיים שלי.

תפסיקו לחשוב שאכפת לי ממה שאתם אומרים. מצידי אתם מוזמנים ללכת לעזאזל.

ואתם... תפסיקו לחשוב שאני באמת מחשיבה אתכם חברים. תפסיקו לחשוב שאני רוצה שאתם תראו את הסדרות שאני רואה, כדי שתוכלו לברבר לי שעות במוח על דברים שאתם בכלל לא מבינים. תפסיקו לחשוב שאכפת לי איך אתם מרגישים ומה אתם חושבים, ובכנות, אני בכלל לא מבינה למה אני עוד טורחת להקשיב ולנסות לעודד כשלכם בכלל לא אכפת מה קורה איתי.

תפסיקו לחשוב שאני ילדה קטנה שלא בטוחה מה היא עושה ומה היא רוצה מהחיים שלה. תפסיקו לחשוב שאני צריכה שתזכירו לי יום ולילה מה לעשות, מתי לעשות ואיך לעשות. אני לא בת חמש כבר כמה שנים טובות, יקיריי.

תפסיקו להחליט בשבילי החלטות ואז להגיד שאני החלטתי אותן.

תפסיקו להרגיז בכוונה, ולהתעלם, ולצפות שאחר כך אני אעשה את הכל בכל זאת.

תפסיקו.

אן.

גאד, אני מקווה בשבילם שהם לא קראו את זה. מאוד מקווה בשבילם.