זה מה שאני שונאת כל כך בנוגע לחיים- בחירות.

אנחנו צריכים להחליט החלטות עם כל צעד שני שאנחנו עושים. אנחנו לא רואים את מה קורה בהמשך, מאוחר בהמשך, ואנחנו צריכים לבחור על סמך מה שאנחנו רואים כרגע- שזה, בדרך כלל, בערך כלום. שווה, הא?

וכמובן שכמעט אף פעם אין מספיק זמן לבחירות האלו. לבחירות הגדולות באמת, הכוונה. לא לדברים הקטנים שאנחנו מחליטים בלי למצמץ כמעט. זתומרת, כאלו יש לנו לפחות עשר פעמים ביום. "מה לאכול?", "מה לעשות?", "לאן ללכת?". שטויות כאלה. לא.

וכמובן שאני לא כותבת את זה סתם.

ההחלטה אם לעבור מכיתת מחוננים לכיתת רפואה. סוגשל, לפחות. הייתי שם, היה כיף. אבל אין שם פיזיקיה. לרפואה צריך פיזיקה. הכיתה שלי נוראית. אני שונאת את ביצפר. או שלא?

ההחלטה אם לטוס או לא.

זה מצחיק. אני הייתי זאת שאמרה לשני חברים שלי למה כן לטוס, למרות שהם טסים לבד והכל. ועכשיו אני זאת שמתלבטת אם לטוס או לא.

הציעו לנו לטוס לספרד. שבעה ימים. עם שכבת י', וכמה תלמידים משכבת ט' שיעשו את זה מהר. מסע חינוכי משהו, בעקבות יהדות ספרד. שבעה ימים של טיולים, מתחילים במדריד וגומרים במדריד. שבעה ימים ראשונים של חופשת פסח [10-16.4].

הדרכון שלי מוכן. כסף- לא הבעיה שלנו. ידידה שלי אולי נוסעת גם, ככה שיש סיכוי שאני לא אהיה לגמרי לבד. וזה נשמע ממש ממש כיף. ומעניין.

אבל עדיין. זה שבעה ימים. זה חו"ל. וזה לבד. ואני לא רגילה ללהיות לבד כל כך הרבה זמן, אז בטח ובטח שלא בחו"ל.

לא, ברצינות, למה אנחנו צריכים לעשות כל כך הרבה בחירות? למה כל החיים שלנו סובבים סביב הדברים הארורים האלו? במיוחד כשאחרי זה אתה מגלה שבחרת את הדבר הלא נכון.

כן, אולי החיים מעניינים יותר ככה. ובכל זאת.

ארג.

ברצינות, הלווואי שהייתי אלפית.

אן.