הייתי חייבת לכתוב, כי אני חושבת שזה היה החודש הכי מטורף שהיה לי עד עכשיו. מלבד אוגוסט האחרון, אולי, אבל זה היה מטורף שכולו היה טוב. והחודש הזה לא. לא כולו, לפחות.
כמה זמן לא כתבתי. האמת שהתגעגעתי לזה. אבל בחודש האחרון זה לא היה חסר לי כל כך.
מה שהגיוני למדי, בהתחשב בעובדה שנפגשתי עם פסיכולוגית.
זה סיפור ארוך, ואני עדיין לא מוכנה לדבר עליו. אבל לונג סטורי שורט, שלחו אותי לפסיכולוגית, במקביל למה שקורה עכשיו (שעליו היה הפוסט הקודם, אגב). כן, כן, זה מה שהעסיק אותי חלק גדול מהחודש. כל הסיפור הזה, שסוף סוף עומד להיגמר.
ואני חייבת לציין שיש בזה משהו כיף.
נכון, אמרתי שאני לא מאמינה בזה ושזה שטויות. אבל הרצון להיפטר מדברים כלשהם סופסוף הוביל אותי איכשהו לשם, וגיליתי שבסופו של דבר, זה לא נורא כל כך. זה לדבר עם מישהו כל שבוע, לעבור על הכל, לנתח, לראות מה עשית טוב ומה לא. ובכללי, כאמור, לדבר. להוציא הכל. וזה כיף, במיוחד כשאין לך הרבה עם מי לדבר (ואני מדגישה, לדבר. לא לכתוב או משהו כזה) בחיי היומיום.
אז זה דבר אחד שהתחיל בחודש הזה. או טכנית, שניים. ואני אמנם עדיין לא באמת מרוצה, אבל זה כבר משהו.
מה עוד?
היה לנו סיור ראשון בבית חולים מטעם מגמת רפואה. היה ערב מגמה. הראשון היה כיפי בטירוף (ואני כבר שבועיים מתכוונת לכתוב עליו אין זמן!), השני היה משעמם עד מוות. אבל היה משעשע... כשדיברתי עם אבא שלי בסמסים כל ההרצאהP:
היה סיפור רציני עם המגמה. מסתבר שאני חייבת להשלים מד"א עד תחילת השנה (האזרחית). בסוף מצאנו קורס בלוד, והפיקוח אישר לי להתחיל את הפעילות בבית החולים מאוחר יותר, כשאני אגמור את הקורס. אז יש לי קורס, ואני נשארת במגמה, ובסך הכל הכל טוב. אז נכון, היה מזעזע בינתיים, וחזרתי מתוסכלת הביתה כל שיעור והכל... אבל עכשיו עושה רושם שדברים מתחילים להסתדר.
וכאמור... התחלתי את החודש אחרי שחזרתי מצרפת, כולי עדיין בהלם. במיוחד מהפגישה עם טורי.
ואני עדיין לא בסדר... אבל אני חושבת שאני מתחילה להתקרב לשם. או למצב טוב יותר, לפחות. אני בספק אם אני אי פעם אהיה בסדר, אבל עושה רושם שדברים מתחילים להשתפר.
אז תודה, נובמבר.
אן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm