תגידו מה שתגידו, לפחות גמרתי את זה מתישהו השנה.

לימודי-חברתי-אישי כרגיל פעם רביעית ברציפות? יאללה.

לימודי-

לא הרבה קרה. למרות שאני תמיד אומרת את זה, ככה ש...

כיתה י' היתה נוראית. הפוסט-סיכום-שנה האחרון היה קצת אחרי שהתחלתי את כיתה י', ככה שלא יצא לי להתרשם הרבה מהמקום והאנשים מעבר ל"הם טיפשים ומשעמם לי". כעיקרון בגלל שאני כותבת את רוב הפוסט הזה מתוך כיתה י"א, אני כבר מבינה איפה טעיתי, מה עשיתי לא נכון ו, מה לעשות, איפה צדקתי.

ב"איפה צדקתי" אפשר להכניס את העובדה שהם ילדותיים ו, כן, מה לעשות, גם טיפשים ביחד אליי. לא בקטע של התרברבות - באף אחד מהסעיפים - פשוט עובדות. אנשים שאני מדברת איתם שלא ידעו בת כמה אני הניחו שאני בסוף שנות העשרה (19 כזה) או בתחילת שנות העשרים. לפרופורציות- מדובר באנשים בגילאים שונים, מאמצע שנות העשרים עד שנות הארבעים ויותר. לא הפואנטה. בכל מקרה, כן- אין לי ממש שפה משותפת איתם. הם טינייג'רים רגילים, אין מה לעשות. ואין שם אף אחד חכם כמוני, אז בכלל אין סיכוי לשיחה.

אבל - ופה בא האבל הגדול - הם נחמדים. והם בסדר. נכון שהם לא ממש שמים לב אליי, אבל זה בסדר. אני לא עושה שום דבר בשביל שישימו לב אליי, אני דוחה את כולם (עדיין לא לגמרי הבנתי למה, אבל אני אגיע לזה)... זה לא מפתיע. ואני אתן לחבר'ה של רפואה את הקרדיט שמגיע להם- הם אחלה אנשים, ושיעורי רפואה היו כנראה השיעורים הכי כיפיים שהיו לי. ההחלטה לעבור לשם - גם אם לא לימודית - היתה נכונה.

אין לי הרבה מה לספר לימודית. מלבד מתמטיקה, הכל בסדר. מתמטיקה כנראה יש לי בעיה של לחץ, כי המשכתי ליפול שוב ושוב על שטויות, והמורה שלי מכסח. אין מה להגיד... זה כואב. לדעת שיש לי בעיה במקצוע שאני כנראה כמעט הכי אוהבת... ועוד לא בעיה של הבנה... זה מתסכל. זה מייאש. זה מעצבן. וזה כואב. לדעת שאני מסוגלת ליותר ולא להבין למה לעזאזל אני לא מצליחה, זה מתסכל. אני לא מסוגלת אפילו להסביר כמה.

שאר המקצועות היו בסדר. כרגיל, לא למדתי לכלום (מלבד רפואה!), וכרגיל, הייתי על 80+... בקיצור, ישבתי בבית רוב היום ולא עשיתי כלום. כשאני אומרת שמתתי משעמום אני לא מגזימה. באזרחות עמדתי על 100 (אפילו המורה שלי אמר את זה *מסמיקה*), במתמטיקה הייתי במצב בעייתי, ברפואה תמיד הייתי 90+, והשאר די היו רגילים. מינינג- 80-90, פחות או יותר.

החגים היו רגועים לגמרי. חנוכה, רצף של מחלות, פורים (גיליתי שהמורה שלי לאזרחות אחראי אבטחה...), פסח (חופש! ותגבורים. איכס. לא משנה שבסוף ביטלו לנו את כולם ולא הגעתי בכלל לביצפר בפסח P:)... בגרויות.

הייתי בהיסטריה.

לא פלא שהייתי בהיסטריה. המתכונת הראשונה שלי היתה בהיסטוריה, כלומר, לשנן שלושים עמודים ולקוות שלא יהיו יותר מדי שאלות קשות. כעקרון אין לי בעיה עם לשנן - אני לא לומדת, אבל אני יודעת ללמוד, וזה מה שחשוב - אבל זה נראה לי מטורף. משימה בלתי אפשרית ממש. במיוחד לאור הציונים שלי במהלך השנה (אם כי חשוב לי להזכיר שבמהלך השנה לא למדתי בכלל למבחנים. מינינג... זה הגיע לי).

בקיצור, למדתי טוב לרפואה, היסטוריה ולשון, ושלושתן הלכו בסדר. את הציונים קיבלנו בתחילת י"א- 91 ברפואה (כש-91 זה גם ציון ההגשה וגם הציון בבגרות... מטורף?), 88 בהיסטוריה (90 בבגרות עצמה!!!) ו-84 בלשון (83 בבגרות... סביר). בכנות, אני די גאה בעצמי.

וזהו. התחלנו את כיתה י"א (יש לי פאקינג 51 שעות במערכת, כש-6 מתוכן הן שעות כפולות (פיזיקה ורפואה במקביל)), אבל אני מתמודדת. בכנות, למרות שאני מתלוננת כל הזמן, אני די נהנית מהעומס המטורף הזה. זה אומר שלא משעמם... מלבד כשהם איטיים והשיעור נמרח, אבל נגד זה אין מה לעשות. אבל כן, בסך הכל (מלבד מתמטיקה!) לימודית אני בסדר.

לגבי מתמטיקה... המורה שלי לאזרחות (נמאס לי לקרוא לו ככה, נקרא לו ע') הציע לי לדבר עם אחיו, מורה למתמטיקה. הוא אמר שהוא יכול לעזור לי, כי מהיכרותו איתי הוא לא מאמין שזאת בעיה של הבנה (aww). לקח לי כמעט שבועיים לשכנע את עצמי לעשות את זה, אבל בסוף עשיתי את זה. אבל... זה כבר חומר של תשע"ג. (-;

"And I need you today, Oh, Mandy"- חברתי-

[מנדי, Westlife]

חברתית... אני יציבה.

מי היה מאמין שאני אי פעם אגיד את המילים האלה.

אבל כן, אני יציבה. אני מבלה כל כך הרבה זמן בטוויטר היום... מהרגע שיצאתי מהכנס בשיקגו פתאום היו לי מיליון אנשים לדבר איתם, ומאז לא הפסקתי לדבר עם אנשים לשנייה. פגשתי שתי חברות מדהימות, לשתיהן אני יכולה לקרוא אחיות (לא שזה אומר שהן קרובות יותר מא', רק שהן הכי קרובות שיש לי מלבדו), פגשתי כל מיני אנשים כיפיים, אני מדברת עם חברים כל הזמן... בקיצור, כל עוד יש לי טוויטר חברתית אני יציבה. בפברואר החלפתי לסמארטפון, אז בכלל אני מחוברת לטוויטר בלי הפסקה. יאי!

המשכתי לדבר עם א'. לא הפסקתי אפילו לרגע. בהתחלה היינו ממשיכים לדבר בה"פ בפורום, אחר כך נפגשנו שוב ואז עברנו לסמסים ומיילים... אני לא מסוגלת לדמיין את החיים שלי בלעדיו. החלטתי שאני באמת סומכת עליו (החלטה מטורפת בשבילי, מי היה מאמין שעשיתי את זה), אז אני חושבת שזה אפילו קירב אותנו יותר, למרות שנורא פחדתי מזה. הוא תמיד שם כשאני צריכה אותו. תמיד. 3>

יש לי שלוש חברות במד"א, שפגשתי כשעשיתי את הקורס ומאז אנחנו עדיין בסדר כזה. אני מדברת בעיקר עם אחת, אבל עדיין, נחמד לדבר איתן ולפגוש אותן. אז איתן אני בסך הכל בסדר.

פגשתי את אחת החברות מהטוויטר (היא גרה בארץ! מי היה מאמין!) כמה פעמים, וממש כיף לנו ביחד. אני הולכת לפגוש את השנייה ועוד כמה בנות ב-AT6 בנובמבר (זאת אומרת, פגשתי... אבל זה נכתב לפני שנובמבר הגיע XD).

חברתית, אני יציבה. אפשר אפילו להגיד שטוב לי חברתית.

"Baby, you don't know, you don't know my mind"- אישי-

[You Don't Know My Mind, Hugh Laurie]

וואו.

לפני התחלת הכתיבה של הפוסט הזה ישבתי לקרוא קצת את הפוסט האחרון של הסיכוםשנה. ופתאום הבנתי כמה באמת השתנה מאז.

אמרתי בזמנו שהתחלתי טיפול כלשהו. אני לא יכולה לתאר אפילו כמה שהוא שינה אותי. פתאום... פתאום הבנתי כמה באמת השתנה. כמה עברתי בשנה הזאת מבחינת המסלול הטבעי של ההתבגרות (כי, מה לעשות, ממש לא הייתי קרובה לבגרות אז. קרובה יותר זה לא קרובה)... וכמה השתניתי תודות לטיפול הזה.

השנה האחרונה היתה מטורפת. באמת. דיברתי על החברים שלי בטוויטר... אבל אני חושבת שלא הדגשתי עד כמה באמת הם משנים. היתה לי תקופה רצינית של דיכאון בינואר-פברואר, ואפילו חשבו להתחיל לתת לי נוגדי דיכאון... אבל הם היו שם. לא משנה שהיו לי עוד כמה אנשים, הם היו שם, וזה עשה הבדל. זה לא היה הכל, ובטח שזה לא הספיק... אבל זה היה המון. וכמובן, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי א', ה-BFF הכי טוב בעולם. 3>

אז באריכות (כי לא בא לי על קיצור)...

תחילת השנה היתה מזעזעת. הייתי מתוסכלת, על סף דיכאון, במצב באמת מייאש. או שהיה לי משעמם או שהיה לי משעמם. זה די היה הכל בחודשים האלו. גם בבית הספר היה משעמם, גם לא הצלחתי למצוא שום דבר לעשות בבית... הייתי במצב קשה. כמו שכבר אמרתי, התחלנו את הטיפול, אז באמת התחלתי להרגיש טוב יותר ובגלל זה להתנהג אחרת. אבל זה לא הספיק, והיו לי מצבים של דיכאונות, אין מה להגיד.

מבין כל המורים שלי, אני חושבת שתמיד החביב עליי היה ע'. יש לי כמה מורים טובים שאני מרגישה שיכינו אותי טוב לבגרות (פחות מחצי מהם... זה עצוב), אבל הוא... אין מה להגיד. הוא תמיד הזכיר לי את דניאל. זה לא מבחינת המראה החיצוני (למרות שלטעמי הוא נראה טוב, וכן, הייתי קצת דלוקה עליו, כמו כל הבנות בכיתה שלי), אלא מבחינת ההתנהגות. רואים שהוא אוהב ללמד. כשהוא נכנס לדיון הוא תומך בדעה שלו בלהט כזה, ואכפת לו כל כך מהתלמידים שלו... מישהי אמרה לפני כמה ימים שהוא מלאך. גם אם לא היה לי את הקשר שיש לי איתו עכשיו (וזה לא לכאן, כי זה כבר תשע"ג), הייתי מסכימה. והוא כל כך הזכיר לי את דניאל שזה הטריף אותי.

באוקטובר נסעתי לכנס במרסיי. פגשתי את רובין דאן (או מיי גאד, אני מטורפת על הבנאדם הזה), פגשתי שוב את ג'ו ופול, ופגשתי את טורי בפעם הראשונה. זאת היתה כנראה אחת החוויות הכי מדהימות... אמרתי לה כמה דברים, והיתה לנו שיחה קצרה, והיה מדהים. באמת. זה כל כך עזר לי לעבור דברים... אבל עדיין לא הצלחתי להתגבר על מה שקרה אז, וזה הטריף אותי. היום אני מניחה שעוד לא הייתי מוכנה לזה. נגיע לזה.

השנה היתה די... מיותרת. זאת אומרת, לא קרה כמעט כלום. הייתי די לבד, הקשר עם החברים הישנים קצת התנתק... הייתי עצובה, מאוכזבת ומתוסכלת. זה היה שילוב גרוע. לייק, פור רילז.

המשכתי לדבר עם א'. כל הזמן. פגשתי אותו במפגש של הפורום בחנוכה, ואז הגעתי ברכבת אז החלפנו טלפונים, ומאז לא הפסקנו להסתמס. אפילו - לא ייאמן שזה בא ממני - החלטתי לספר לו את הסוד. החלטתי שאני מכירה אותו מספיק זמן ושאני סומכת עליו מספיק בשביל לעשות את זה. אנחנו, אגב, כבר עברנו את השלוש שנים היכרות, ואני ממש גאה בזה.

את 2012 התחלתי בצורה מצוינת. נשארתי ערה חצי מהלילה בין ה-31 ל-1 בשיחה עם א'. זה היה כיף. 

ואז הגיע הדיכאון. חודשיים שלמים שבהם לא ראיתי שום טעם לחיים שלי. חודשיים שבהם רציתי להיעלם, רציתי שכל זה ייגמר. אף אחד לא נתן לי - תודה לאל - אבל כן, זה היה קשה. זה היה כואב, וזה היה קשה, ועדיין היו המון שאריות ממה שקרה אז ולא ראיתי שום טעם בחיים שלי אם גם ככה יכאב לי כל הזמן.

אני עדיין לא בטוחה איך עברתי את זה. אני מניחה שזאת קומבינציה של החברים מהטוויטר, א', הטיפול, קצת המשפחה והרבה הן. אני מניחה.

ואז התייצבתי, וגמרתי את הקורס במד"א (מע"רית גאה! ועוד המצטיינת של הקורס!), והתחלתי להתנדב. היו לי שם שתי חברות, והיה לי כיף במשמרות, והרגשתי (ואני עדיין מרגישה) שיש לי שם משפחה... בקיצור, אני מרוצה. לא משנה איך הגעתי לשם - ואני מאמינה שזה משהו שאמור היה לקרות, כי לא יכול להיות שקיבלתי את המקום המדהים הזה ואת המלאך שלי במקרה - הגעתי לשם, ואני מרוצה מזה.

החופש הגדול הגיע, וזה עשה לי ממש טוב. הייתי רגועה, התנדבתי הרבה, היה לי כיף. עשינו יומולדת בפיינטבול עם כמה חברים והיה ממש כיף. באוגוסט טסתי לשיקגו לכנס (שנה שנייה ברציפות! הווסטין כבר הרגיש כמו בית3>), והיה מדהים. פגשתי את מייקל (*_*), פגשתי שוב כמה כוכבים שלי, פגשתי כמה אחרים בפעם הראשונה... דיברתי עם טורי שוב, מה שאני חושבת שעזר לי עוד... בקיצור, היתה אחת החוויות הכי מדהימות אי פעם. פגשתי כמה חברים חדשים... בקיצור, היה מדהים.

ואז התחילה השנה. והייתי במקום טוב. נפשית... לא הייתי במקום שבו אני אמורה להיות, עדיין לא, ואני עדיין חושבת ככה, אבל הייתי במקום הרבה יותר טוב משהייתי לפני זה. וכבר לא שנאתי את כולם והכל... דברים נראו אחרת. והייתי מרוצה מזה.

מה שכן, אני כבר לא מאמינה שאני יכולה להיות יציבה נפשית. אבל אולי אני טועה.

אגב, התבגרתי. באמת הפעם. למדתי איך למנוע ריבים, למדתי איך לעזור לאנשים... התבגרתי. זה תמיד טוב לשמוע.

אז בסך הכל? 

אני חושבת שאני בסדר. אני תוהה אם בכלל יכול להיות מצב שאני אוכל להיות יותר בסדר מזה. אולי פיקסים במתמטיקה וכאלה, אבל אני לא באמת מאמינה שאני מסוגלת להיות יציבה יותר נפשית, וזה מה שמשנה.

אבל נראה לי שאני יכולה לחיות עם זה.

אן.

מי היה מאמין שתיקח לי רק שעה ורבע לסכם שנה?