זה... ניסיון. זאת טיוטה ראשונה לפרולוג שאני מנסה לכתוב כבר שבועיים, ואני חושבת שאני בסדר עם הרעיון הזה. לגבי הביצוע...

מוקדש למלאכים שלי. הם עוד לא יודעים כמה הם המלאכים שלי... אבל הם ידעו.

אני רק מתפללת שהם יהיו בסדר. שהם יהיו מאושרים ובריאים ושיהיה להם טוב.♥

פרולוג

מערכת היחסים שלי עם האמונה תמיד היתה מסובכת. היא התחילה באמונה ללא עוררין, אמונה שאלוהים קיים והוא קובע הכל ועליה לא ניתן להתווכח. התנ"ך היה הדבר הקדוש ביותר בשבילי, ולפי האמונה שלי כל דבר שהיה כתוב שם קרה בדיוק כפי שהוא מתואר. בכל פעם שמישהו העז להציע שאולי חייזרים ביקרו בכדור הארץ והאנשים הקדמונים חשבו שהם אלים זעמתי. זאת היתה אמונה פשוטה של ילדה קטנה, שרק רצתה להאמין בכוח גדול ממנה.

ככל שגדלתי האמונה שלי באל הלכה ונעלמה. אולי זאת המציאות האפרורית שנחשפתי אליה, ואולי זה הכאב שחוויתי, אבל בין אם זו התשובה ובין אם לא, האמונה שלי באל נעלמה. סדרות המדע הבדיוני שנחשפתי אליהן מאז שהייתי ילדה קטנה החלו להשפיע עליי, והאמונה בכך שיש חייזרים וכל הנובע מכך נראתה לי טבעית.

ובכל זאת, מדי פעם המשכתי להתפלל.

זה היה שינוי קיצוני, מלבן לשחור. קיצוניות היא תכונה שתמיד אפיינה אותי, ולא היה כל שונה בכך במערכת היחסים הזו. להפך, באותם הגילאים זה נראה לי טבעי לחלוטין שלאחר מה שעברתי, אני כבר לא מאמינה.

היום אני יודעת שהחיים לא שחורים ולא לבנים. הם אפורים. ואם לדבר בכנות,  היום אני כבר לא יודעת. אבל אצלי זאת כבר לא שאלה של "האם יש אלוהים או לא?". אני מאמינה שיש מישהו למעלה ששומר עלינו, בין אם הוא ישות חייזרית, אלוהים או כל שם אחר שתרצו לתת לו. אני מאמינה שדברים קרו בכדור הארץ – אם כי על ידי מי או מה באמת קרה, אני לא יודעת. גיליתי שבין אמונה לבין חוסר אמונה יש הרבה אפשרויות.

אבל בדבר אחד אני עדיין מאמינה- בזה שיש מישהו ששומר עלינו. אולי זה גורל, אולי זאת ישות כלשהי. אבל הם שם, משגיחים על כל אחד ואחד מאתנו. ויש לזה סיבה.

כי אם הם לא קיימים, איך יכול להיות שקיבלתי את המלאכים שלי? איך יכול להיות שפגשתי את אותם כמה אנשים מדהימים, ששינו את החיים שלי מקצה לקצה? איך יכול להיות שאותם מלאכים הגיעו אליי, ואכפת להם ממני?