אני קוראת כרגע את סידהארתא, ומעבר לכמה שהספר הזה מייאש ברמת הכתיבה שלו (גאד!), זה ספר שיש הרבה מה להגיד עליו. בסופו של דבר, המסע של סידהארתא והתובנות שלו אלה דברים שכל אדם בעולם רוצה. ובכל זאת, הרבה מאוד אנשים לא מגיעים לזה - לא כי הם לא מסוגלים, אלא פשוט כי הם לא מבינים.

מה הם לא מבינים?

הם לא מבינים את הדרך. הם לא מבינים את דרך החשיבה והחקירה העצמית. ויותר מכל, הם לא מבינים איזה כוחות יש להם. 

פעם לא הייתי בטוחה בזה. ידעתי שיש בי כוחות, שאני חזקה. האמנתי שקושי זה לא. תירוץ לאי עשייה... בעצם, עושה רושם שאיפשהו שם למטה ידעתי שבכל אחד יש כוחות כלשהם, ושאיתם הוא יכול להתמודד עם כל דבר שהחיים זורקים עליו. מר ג' כצ הזמן נתן את הדוגמא של רורק (כמעיין המתגבר) כשדיברנו, אבל כשאני נזכרת בחיים שלי בשנים האחרונות אני יכולה לתת דוגמה עדכנית יותר- אני. צריך רק מעבר מהיר על החיים שלי כדי להבין שיש לי כוח. 

והאמת היא שאני לא שונה מכל בנאדם אחר. לכולם יש את הכוחות האלה. אבל כמה מהם באמת מודעים לזה? כמה מהם באמת מודעים לעצמם ברמה שאני לומדת כרגע? כמה באמת מבינים את עצמם ברמה שאני שואפת להגיע אליה?

זה בדיוק מה שקסם לי כל כך בפסיכואנליזה. ההתקדמות לעבר הבנה עצמית ושליטה עצמית. זה פשוט מדהים כל כך. ואדם אחד יכול לשנות את החיים שלו בצורה כל כך דרסטית... צריך רק להסתכל על החודשים האחרונים כדי להבין את זה. 

ובאמת, מה היה בחודשים האחרונים?

למדתי לחייך. למדתי להיות אופטימית. למדתי להבין את עצמי. התחלתי לשנות את עצמי. התחלתי לחקור את עצמי, להתקדם לעבר מטרה של הבנה עצמית מלאה. 

אני חושבת שזה משהו שכל בנאדם צריך לעשות. לא לגמרי לבד, אבל זה משהו שכולם צריכים לעשות. 

ומכאן נובע הכוח. מההבנה העצמית, מהמודעות העצמית, מהכרת היכולות. וזה עושה את החיים כל כך הרבה יותר טובים. 

אז בסוף לא כתבתי על היום שאחרי - אני אעשה את זה בבית בהזדמנות.