לפני כמה ימים, כשכל תקופת הדיכאון (המוצדק מאוד) הזאת התחילה, ראינו האוס, את הפרק הלפני אחרון של העונה השביעית. ובהשפעת הדיכאון והפרק, מצאתי את עצמי תוהה פתאום אם אני דומה להאוס. גם שאלתי כמה אנשים סביבי (נשמצע כאילו יש הרבה, לא? חח.), אבל התשובה היחידה שקיבלתי היתה שאין כל קשר בינינו, מלבד הגאונות.

אבל אני לא מאמינה לזה.

האוס הוא גאון, אין ספק בזה בכלל. הבנאדם מבריק. לצערי... גם אני. אבחנו אותי כמחוננת בגיל שבע, ומאז אני בכיתת מחוננים. ולפרוטוקול- הציונים שלי שם טובים, ותמיד היה לי משעמם בשיעורים.

האוס רואה את העולם בדרך מעניינת. "כולם משקרים". הוא ציני, הוא לא סומך כמעט על אף אחד, וככה הוא רואה את העולם. כמקום קודר למדי שמלא באידיוטים (כמו שהוא מזכיר כמעט לכל מטופל שלו). אני מניחה שקצת מזה זה ההשפעה של הסדרה, אבל גם אני. במיוחד אחרי כל מה שעברתי בשנה וחצי-שנתיים האחרונות. כולם משקרים, ובסופו של דבר זה מוביל לקרע. אז אני קצת תוהה- למה לנסות להתחיל משהו מלכתחילה? (עם בני אדם אחרים, כמובן).

אני לא אעמיד פנים שאני מטורפת כמוהו. הבנאדם ניתח את עצמו באמבטיה ופרק אחרי זה נסע לתוך הבית של קאדי (למרות שאת זה עוד לא ראיתי. אבל אני אגיע לזה). אבל היי, אני גם לא אטען שאני נורמלית.

כאב זה חלק מרכזי בדמות הזו. כאב פיזי ומנטלי, שאני מניחה שנובע מכל מה שעבר עליו, כמו השקפת העולם שלו. והכאב הזה גורם לאומללות, שבה הוא מנסה לטפל באופן זמני בכל דרך שהוא יכול (ראו ערך פרק 16 של העונה השביעית, "Out of The Chute"). אני מניחה שהוא פשוט לא מאמין שהוא יוכל באמת לתקן את זה, במיוחד אחרי מה שקרה עם קאדי.

כמו שאפשר לראות, את הפוסט הזה כתבתי בתחילת ינואר 2012, לפני יותר משנה. 

יש סיכוי סביר שהפוסט הזה היה נשאר כעוד טיוטה שלא פורסמה ולעולם לא תפורסם (יש לי איזה מאה כאלה), אבל רציתי להגיד משהו בנושא הזה. 

אני דומה להאוס. אין מה להגיד- שני אנשים מבריקים, ציניים, רדופים על ידי העבר ושכואב להם יום יום. שנינו לא מאמינים באנשים, שנינו חייבים עניין בחיים, שנינו לומדים מהר ולשנינו אכפת, גם אם אנחנו לא אומרים את זה. מרוב הבחינות, אני בדיוק כמו האוס.

רק שאני כבר לא כל כך כמוהו. לא כי שיניתי את כל התכונות שכתבתי בפסקה הקודמת, אלא כי אני עושה שינוי בחיים שלי. אני משנה את הדברים שאני לא מרוצה מהם והופכת את העתיד שלי לטוב יותר. לא בעתיד, כשהחבר הכי טוב שלי ייפגע ואני אחליט להיות שם בשבילו (אהמEverybodyDiesאהמ), אלא עכשיו. כשעוד קל לי (יחסית...) וכשאני מלאה בכוחות חדשים ובידע חדש. 

אז נכון, הייתי האוס. אני עדיין דומה לו ואני תמיד אהיה דומה לו. 

אבל לי יהיה טוב יותר. 

אן.

יש לי היום את הדחף המטורף לפרסם בישרא... כזה דחף מטורף שבאמצע משמרת התחברתי מהנייד וכתבתי ופרסמתי את שני הפוסטים האחרונים. מעניין מתי זה יקרה שוב.