בדיוק על זה אני מדברת.
אם יש משהו אחד שהבנתי מהחיים שלי ומ"כמעיין המתגבר" זה שאנחנו לא שבריריים כמו שאנחנו רואים את עצמנו. מאז ומתמיד האמנתי שדיכאון וכאב זאת לא סיבה לברוח מהעולם ולהרוס את החיים שלך (אלכוהול, סמים, לא משנה באיזו דרך) - פשוט כי זה אפשרי להמשיך לחיות גם כשכואב. אבל להרבה אנשים - ולא רק נוער, למרות שבעיקר - קשה לראות את זה.
ואני יכולה גם להגיד למה, אפילו לפני שהמשכתי את ההעמקה שלי בתחום הפסיכולוגיה.
יש לזה כמה סיבות. מעל הכל, אנשים לא מאמינים שיש בהם כוחות. הם לא חושבים שהם מסוגלים להתמודד עם מה שהחיים זורקים עליהם - אם זה זלזול מהסביבה או התעללות או איבוד אדם קרוב. הם חושבים שהם חלשים ומתמקדים בצדדים החלשים שלהם, פשוט כי זה מה שמלמדים אותם לעשות. אם לצטט את מר ג', אנשים מתמקדים בחולשות שלהם בלי להבין שהדרך היחידה להתמודד עם החולשות שלהם היא באמצעות החוזקות שלהם. ואחרי הכל, איך אפשר לשנות את הצדדים החלשים שבך אם אתה מאמין שאתה חלש ולא מסוגל לזה?
בנוסף לזה, אם לשאול את מונחי "האדם היוצר" ו"האדם המתווך" מאיין ראנד, רוב האנשים שקועים עמוק בדרמות של האדם המתווך. חלק גדול מהזמן הם מגדירים את עצמם לפי הסביבה - אם הם מוזרים או רגילים, לדוגמא. הם כל כך רגילים לחשוב על עצמם ביחס לסביבה שהם לא מסוגלים לראות את עצמם בדרך אחרת - האם הם נראים לעצמם נכונים או לא. אמת, חלק מהאנשים יודעים שהם לא מתאימים לחברה, אבל גם אז הם מודדים את עצמם מול החברה- בזה שהם מחליטים שהם מוזרים. מזה שהם מוזרים נובע, כמובן, שיש להם בעיות.
ואם יש להם בעיות, והם לא רואים את הצדדים החזקים שלהם, מה יוצא מזה?
דיכאון. סמים, אלכוהול, פגיעה פיזית או סתם דיכאון. Pick one.
ובדיוק כמו שכתב ארפג'יו וכתבתי בפוסטים קודמים שלי - אנחנו שולטים באושר שלנו. ברגע שאנחנו מתמקדים בצדדים החזקים שלנו ופועלים לשנות את הדברים שמפריעים לנו, ברגע שאנחנו נשארים אופטימיים וחזקים ומאמינים בעצמנו, אנחנו יכולים להיות מאושרים. באמת.
אבל אתם יודעים מה הבעיה? הבעיה היא - אמרתי את זה ואני אגיד את זה שוב - שאנשים לא חושבים. אני יודעת, אנשים לא אוהבים לשמוע את זה, גם אני לא כל כך אהבתי את זה כשגיליתי את זה, אבל זה נכון. אנשים כל כך ממוקדים בלפעול לפי מה שמחנכים אותם, שהם לא עוצרים לרגע לחשוב. כמה אנשים יש שפתאום באמצע החיים מחליטים למצוא את עצמם? זה בגלל שהם לא עשו את זה כשהם היו בני נוער, כשעוד היה להם קל יחסית לעשות את זה. אנשים כל כך עסוקים כל הזמן בחומרי ובזה שהם לא מסוגלים שהם לא מבינים שהם יכולים לעשות לעצמם דברים מדהימים. דברים טובים.
רק צריך להסתכל על רורק בשביל להבין את זה - לראות את הכוח שלו, את העמידה שלו מול החברה וחוסר האכפתיות שלו ממה שאומרים עליו. את ההתאוששות שלו מכל דבר רע שקורה לו.
הוא לא מיוחד. בסופו של דבר, כולנו יכולים להיות כאלה. אם רק נחשוב, נאמין בעצמנו ונתמקד בדברים הטובים שבנו ובשינוי, אפשר לעשות הכל.
קצת פשטני, אבל מילא. אני מקווה שהפואנטה מובנת.
אן.
(אפשר להגיד גם שהפוסט הזה בא בהמשך לזה)
בהמשך לצורך של אנשים להיות מוערכים על ידי החברה-
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=816859&blogcode=13668855
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm