במהלך התהליך שלי עם מר ג' (אני חייבת להפסיק לכתוב עליו, אבל מה לעשות שהוא עד כדי כך מעורב בחיים שלי?) הוא שלח אותי לקרוא את "כמעיין המתגבר", של איין ראנד.

ראנד - נשאיר לרגע את האובייקטיביזם ואת הרעיונות הפילוסופיים שהיא מעלה בצד, ונחזור אליהם עוד רגע - היא כותבת מצוינת. בספר הזה (של 550 עמודים בערך, לא ארוך) היא מספרת את סיפורם של הווארד רורק ופיטר קיטינג, שני אדריכלים שמסיימים את לימודיהם ויוצאים לעבוד בניו יורק. רורק וקיטינג הם ההפכים הגמורים- רורק עצמאי, הולך בעקבות אמונותיו, מנצל את הכוחות שבו ומאמין באינדיבידואליזם, בעוד שקיטינג זקוק לחברה, מאמין בדברים שהחברה מטיפה להם ועושה הכל לפי דעת החברה.

בעצם, הספר מגולל את סיפור חייהם במשך כמה עשרות שנים. מה קורה לקיטינג, התחברותו אל טוהי ואל פרנקון, נישואיו, ומה קורה לרורק- חוסר הקבלה של החברה אל מול מאמציהם של רורק וקמרון, פגישתו עם דומיניק, בנייניו המיוחדים וידידיו השונים. הוא מגיע לשיא - לטעמי, לפחות - בנאום של רורק בבית המשפט, אבל עליו אני לא יכולה לספר עוד מבלי להרוס לגמרי את הספר למי שעוד לא קרא אותו.

זה הבסיס של הספר. זה נראה ספר ככל הספרים - עד שמגיעים לפילוסופיה של הספר ולעומק שלו מבחינה רעיונית. וכמובן, להעצמה האישית שהוא יוצר, תאמינו או לא, אצל כל אדם שקורא אותו.

לפני שהתחלתי את הספר מר ג' אמר לי שהרבה מוצאים בספר העצמה אישית, אבל רוב האנשים לא מבינים אותו. הוא אמר לי שהסיבה שאני איהנה כל כך מהספר היא שאני מבינה אותו, כי אני מכירה את הדברים שמוצגים שם מהחיים שלי. הוא יודע (בקצרה) על מה שעברתי במחוננים, והוא מכיר אותי כל כך טוב (אנחנו דומים כל כך שזה מפחיד) שהוא יודע שאני תמיד הייתי שונה ובודדה, ותמיד אהיה כזאת. מיוחדת, הוא אמר. ובדיוק בגלל זה אני איהנה כל כך מהספר.

אז כמובן שהוא צדק.

איין ראנד קידשה את האינדיבידואליזם. הפילוסופיה שלה, האובייקטיביזם, מדברת על זה שבכל אדם יש כוחות והוא קובע את החיים שלו. היא מדברת על זה שהמטרה הסופית של כל אדם היא להיות מאושר, והוא צריך לפעול על מנת להגיע למטרה הזאת, ולא משנה מה קורה לו בדרך. ולא פחות חשוב - היא מדברת על זה שעל כל אדם לחיות את חייו ביחס לעצמו בלבד, ולא ביחס לחברה (בספר ראנד מדגישה את רעיון האינדיבידואליזם אל מול הקולקטיביזם). היא מדברת על זה שאדם צריך לעשות מה שהוא רואה לנכון, לפעול לפי הדעות והאמונות שלו, ומעל הכל לחשוב בצורה עצמאית.

נשמע גדול, מסובך ודי מטורף, אני יודעת. אבל בתור מישהי שחיה את זה (פחות או יותר - יותר לגבי החלק של החשיבה העצמאית והניתוק מהחברה, פחות לגבי האושר) כבר כמה שנים (היי, אני אפילו לא בת 17), אני חייבת להגיד שזה אפשרי. וזה לא רק אפשרי - זה עושה טוב.

אם להמשיך את הפוסט שלי מאתמול, המטרה של כל אדם היא להיות מאושר, וכל אדם שואף תמיד להגיע לשם. אנחנו משקיעים כדי שנוכל לעשות את מה שאנחנו אוהבים. אנחנו עובדים כדי שיהיה לנו כסף לבזבז על דברים שאנחנו נהנים מהם. אנחנו עושים כל כך הרבה במישור הפיזי כדי להגיע לאושר, ובכל זאת מרבית האנשים לא מוצאים אותו.

למה? תנחשו.

רוב האנשים לא מתמקדים בעצמם במישור הרוחני. זה נשמע לרוב האנשים טיפשי, אבל זה פשוט כי הם לא מצליחים להבין כמה זה חיוני על מנת להגיע לאושר. ויותר מזה- הם כל כך ממוקדים בחברה, במה שהחברה חושבת עליהם, במה שהחברה אומרת שנכון ובהתנהגות שלהם ביחס לחברה, שהם לא מסוגלים לחשוב על עצמם נטו. זאת אומרת, הם מסוגלים, רק לא בלי הדחיפה הזאת בכיוון הנכון.

זה בדיוק מה שהספר הזה מראה בצורה יפה כל כך. קיטינג, שמוערץ על ידי החברה בתחילת הספר, מוצא את עצמו אט אט מתדרדר לאומללות. רורק, שעבר דרך קשה מאוד (תקראו ותבינו) לאורך הספר, בסופו של דבר מגיע להערכה על ידי החברה. אבל גם כשהוא מוערך על ידי החברה וגם כשלא - לא אכפת לו. לא משנה לו מה החברה חושבת עליו. אם לצטט אותו, הוא "מוצא לקוחות בשביל לבנות, ולא בונה בשביל לקוחות". ובסופו של דבר, למרות הקשיים - הוא מאושר.

העניין הוא שצריך לחשוב על זה בצורה הגיונית. ברגע שחושבים בצורה הגיונית טהורה, ברגע שעוזבים את כל השטויות בצד ומסתכלים על מה שנכון ומה שלא נכון, מבינים את זה מיד. זה לוקח זמן, כן, וזה קשה למי שלא רגיל לזה כמוני, אבל זה שווה את זה. וזה עוד משהו שהאובייקטיביזם מדגיש בצורה יפה כל כך.

אז כמובן שמבחינתי לקרוא את הספר הזה ולדעת שאני הולכת בדרך האדם היוצר ולא בדרך האדם המתווך היתה העצמה אישית מטורפת. כמובן שנהניתי מכל דקה. כמובן שאני עדיין לא רורק - זה תהליך של שנים - אבל אני צועדת בכיוון הנכון, וזאת התחלה. וכן, מהרגע שהתחלתי לפעול למען האושר ולמען שינוי של עצמי, טוב לי יותר. קשה להאמין, אבל כל זה אפשרי.

אני רוצה רק לסיים בציטוט של רורק.

""באתי לכאן כדי לומר שאיני מכיר בזכותו של איש, ולו על רגע אחד מחיי. גם לא על שבריר כלשהו מרוחי ומכוחי, ולא על הישג כלשהו מהישגיי. ולא משנה מי הם התובעים, מה רב מספרם ועד כמה חשובים הצרכים שלהם.

"רציתי לבוא לכאן כדי לומר שאני לא אדם שחי למען אחרים.

"הדבר היה צריך להיאמר. העולם הולך ונכחד באורגיה של הקרבה עצמית.

"רציתי לבוא לכאן ולומר ששלמות עבודתו היוצרת של האדם חשובה יותר מכל פעולת צדקה. ואלו שאינם מבינים זאת הם האנשים שהורסים את העולם. ... "

אן.

אני צריכה לפרסם כאן יום אחד את החיבור שכתבתי לתחרות בעקבות הספר.