וזאת, יקיריי, היא מהות הפסיכואנליזה.

מה שכתבתי שם מאוד גולמי, מאוד התחלתי. מה הפלא - למרות כל המחשבות והעומקים היחסיים שאליהם הגעתי, מדובר בילדה בת 14 שכתבה את זה. אי אפשר לשכוח.

אבל אני כן מבינה את זה הרבה יותר טוב פתאום.

כשהתחלתי לקרוא את "סערת נפש" של יורם יובל (הספר הראשון שאליו מר ג' הפנה אותי), ההודעה הראשונה ששלחתי לו היתה: "אני חושבת שאני מתחילה להבין למה [אנשים חוקרים את עצמם]. התחלתי לקרוא את הספר, ולנסות לעבור על מה שכתוב מול עצמי היה... מיוחד. בסופו של דבר, אם מישהו מסוגל להבין את ההיגיון מאחורי כל הפעולות שלו, הוא יכול להגיע למשהו הכי קרוב לשליטה עצמית מלאה, לא? הוא ידע מה מעורר רגשות ופעולות שונות ויוכל לעקוב אחרי הדברים הללו. או לנסות לשנות אותם, אם הוא יכול. מעבר לזה שזה סתם מעניין."

וזה מה שמשך אותי כל כך לפסיכואנליזה. היכולת ללמוד להכיר את עצמך ולהבין את עצמך כמו שרק אתה מסוגל.

דרך אגב, באיזשהו שלב כתבתי על הפסיכולוגית שלי כמה מילים. יש שיתהו איך זה שלא הגעתי לפסיכואנליזה עוד קודם, כשהתחלנו את זה בשנה שעברה. הסיבה היא פשוטה- אני ברחתי. כי זה לא פשוט כמו שזה נשמע, לחפור בעצמך ולהבין. וזה כואב.

אן.

מה עובר עליי, שאני ממשיכה לפרסם פוסטים ב(לפחות) זוגות החודש?

דאמ. פתאום קלטתי שאם מר ג' יגיע לכאן במקרה הוא בוודאות יזהה שזאת אני. דאמ.