פוסט קצת פילוסופי על עצמי, לשם שינוי.

זה מצחיק, פעם הייתי כותבת על עצמי כל הזמן. ואז דברים השתנו קצת וכתבתי כאן רק כשיצא לי. ועכשיו אני מושפעת ממר ג' וחזרתי להתעמק בפילוסופיה, ופתאום אני כותבת דברים פילוסופיים יותר. ועכשיו בא לי קצת לכתוב פילוסופי על עצמי.

אני קוראת פוסטים ישנים פה בבלוג, ואני קוראת על כעס ורצון לנקמה ודברים כאלה. אני קוראת פוסטים של ילדה שהתרגזה מהר, שלא שלטה בעצמה (ילדה, מה לעשות), של מישהי שרק חיכתה ליום שבו היא תשיג את הנקמה שלה ותפגע בכל מי שפגע בה.

ואז אני נזכרת בכל מה שלמדתי מרורק ומווינאנד. בעוד שרורק התעלם מהחברה והמשיך הלאה, ווינאנד שאף "להראות לכולם". הוא רצה לתבוע את העיר שהוא חשב שהוא צריך לשלוט בה. הוא רצה את הנקמה שלו על כל הימים שבהם הוא נאלץ לעבוד בשביל אנשים הרבה פחות מוכשרים ממנו.

ווינאנד לא נועד להיות אדם מתווך. הוא נועד להיות אדם יוצר, פשוט בגלל הראש שלו והיכולות שלו והאמונה שלו ביכולות של עצמו. ובכל זאת, הוא פנה לדרך הלא נכונה - נתן לכעס שלו להכתיב את החיים שלו והגיע למצב שבו הוא הופך לגרוע באנשים המתווכים. הוא יכול היה להיות כמו רורק, כוכב זוהר, ובכל זאת הגיע למקום הלא נכון.

כמה קרובה הייתי לשם? מאוד. הייתי מגיעה לרורק בלי לקרוא את "כמעיין המתגבר"? לא בטוח בכלל.

וזה מה שמסוכן כל כך. זה מה שמחזק כל הזמן את המחשבה שלי שהיגיון טוב יותר מכל רגש שהוא. זה כזה בזבוז כשמישהו שנועד להיות יוצר הופך לאדם מתווך. וקל מאוד להגיע לשם.

אבל אני מאמינה שזאת מלחמה ששווה להילחם אותה. וכמובן ששווה לנצח.

אן.