התכוונתי לכתוב מכתב למר ג' לפני שאני אכתוב את הפוסט הזה, אבל מסתבר שכבר כתבתי לו על הנושא הזה, אז אני אוותר.

אתמול עשיתי את משמרת הקמחא הראשונה שלי השנה. אנחנו רצים עם זה כבר כמעט שבועיים, אבל עם העומס שהיה לי (והעובדה שמלבד יום ראשון עדיין לא הייתי בבית ליותר משעה ביום בשבוע האחרון...) לא יצא לי לעשות את זה עדיין. כמובן שאני עושה עוד אחת היום, אבל זה לא העניין.

בקיצור, ביום שלישי האחרון החבר'ה מהקורס החדש גמרו קורס. יצא שלמשמרת קמחא אתמול הגענו רק אני ועוד ארבע בנות מהקורס שלי, וכל השאר מהקורס החדש. אז כמובן שמ' הפך כל אחת מאיתנו לראש צוות של אחד הצוותים שיוצאים לסופרים, וכמובן שאני קצת פחדתי כי לא חשבתי שאני מסוגלת להיות ראש צוות. אני במד"א רק שנה! (שזה הרבה, האמת)

בקצרה, היה ממש כיף. החבר'ה החדשים מקסימים, ולמרות שהבנים קצת ילדותיים, היה בסדר גמור. מצאתי את עצמי אומרת להם ש"תורידו את החולצה ותעשו מה שאתם רוצים, אבל כל עוד אתם לובשים את החולצה הזאת אתם מייצגים את מד"א, אז תתבגרו!"... נהניתי מזה ומלספר להם על מקרים שהיו לי כל כך, שהחלטתי שאני רוצה להיות מדריכה.

אבל זאת לא הפואנטה.

בזמן שהסתובבתי בחדר ההדרכה שלנו, שבו אנחנו אוספים את כל המוצרים מהקמחא, מצאתי את עצמי מחייכת. חייכתי כי כשהסתכלתי על כל המוצרים שאספנו ועל הארגזים הריקים/החצי מלאים, הבנתי שוב עד כמה אנחנו עוזרים לאנשים.

אנחנו עוזרים לאנשים ביומיום. אנחנו שם בשביל אנשים שמרגישים רע וצריכים עזרה- במובן הפיזי, כמובן. אנחנו רצים בין כתובות במטרה לעזור לכמה שיותר אנשים ולהביא אותם לטיפול כמה שיותר מהר. נכון שלא הכל זה אקשן כמו שזה נראה בסרטים, אבל אנחנו עדיין מתרוצצים בין מקומות, מקבלים קריאות אפילו כשאנחנו רק יוצאים מבית החולים אחרי שהעברנו מישהו למיון. אני לא מתלוננת- אני גאה בעבודה שאנחנו עושים שם. אבל התרגלתי ללעזור לאנשים, למרות שהתודות של אנשים, כשהן מגיעות, עדיין מרגשות.

אבל מדי פעם זה חוזר אלייך. נזכרים שוב כמה אנחנו עוזרים לאנשים, כמה אנחנו עושים טוב- ביומיום, בקמחא, או ביום המעשים הטובים. מ' אמר שלדעתו נוער מד"א זה הנוער הכי איכותי בארץ, וזה די נכון. כל מה שאנחנו עושים למען אנשים, זה מדהים. וכל פעם שבה זה חוזר אלייך... זאת ההרגשה הכי טובה בעולם.

זאת הרגשה כזאת של התרוממות רוח, שרק אדם שעשה משהו משמעותי בשביל אנשים אחרים יכול להבין. זאת הרגשה... אי אפשר לתאר את זה במילים, אבל זאת הרגשה מדהימה.

ובין היתר, בשביל זה אנחנו חיים.

אני לא מדברת על הקרבה עצמית. אני לא מסכימה שצריך להקריב את עצמך בשביל אושר של אנשים אחרים- זה אלטרואיזם ואני נגד זה. אני מאמינה שזה הורג את הפרט, הורס אותו בצורה הכי יעילה שאפשר (ראה ערך טוהי וקיטי, "כמעיין המתגבר"). אבל אם אתה יכול לעזור- למה לא? למה לא לתרום קצת מעצמך לקהילה, להרגיש את התחושה המדהימה הזאת של חיים ועשיית טוב?

אן.