יש משהו מקסים בנאיביות. במחשבה של ילדים, שלא כל כך יודעים איך דברים מתנהלים באמת אבל בכל זאת בטוחים שהם יודעים הכל. בדרך המחשבה שאנחנו יכולים לעשות הכל, בלי להתחשב בבעיות שהפעולות שלנו עלולות להציג. יש בזה משהו יפיפה, אפילו.

הייתי אתמול בקמחא שנייה השנה. כנראה שהייתי כל כך טובה שלשום, שמ' נתן לי קבוצה של חדשים, ארבעה מתוך השישה-שבעה היחידים שהיו אתמול שעוד לא עשו קמחא. בניגוד לקבוצה מיום רביעי, להם היה קצת קשה יותר להתרגל לזה שבת נוער גדולה מהם בשנה היא ראש הצוות שלהם (הם שיגעו אותי בחלק מהמקרים, אבל אין מה לעשות). אבל היו להם כמה רעיונות חמודים, כמה מחשבות תמימות כאלה של ילדים שרק עכשיו סיימו קורס ועוד אין להם מושג איך דברים קורים במד"א באמת. הם לא יודעים עדיין שברוב המשמרות אין אקשן והחייאות וכאלה. הם לא יודעים שמשמרת זה דבר מעייף בטירוף, שיכול להיות גם משעמם (על המשמרת שבה ישבנו 7 שעות בתחנה כבר סיפרתי?), ואין להם מושג כמה זה קשה לראות אנשים בוכים לך כי אתה היחיד שיש להם. הם עוד לא מבינים שרובם לא יזכו לעשות קור אט"ן, ושרובם לא יזכו לצאת גם לתאר"ן. והכי משעשע זה שהם בטוחים שהם היחידים מסוגם, וכל בני הנוער היחידים הם רגועים- רק הם עשו צרות למדריכים שלהם.

וזה משעשע. זה משעשע, וזה מקסים. זה מקסים איך שהם בטוחים שהם יודעים יותר טוב ממני מה זה מד"א ואיך דברים הולכים, וזה מקסים איך שהם בטוחים שהם, יו נואו, One of a kind. 

אני מניחה שמה שכל כך מקסים בזה (ואני רואה את זה גם אצל מר ג' ודניאל לפעמים, בנטייה שלהם להאמין בטוב שבאנשים) זה שמדובר בדברים שרוב האנשים שכחו. אני, לפחות, שכחתי. מדובר במשהו שמזכיר לי את העבר שלי, את איך שאני הייתי (לפני שנה, נגיד, אם מדובר במד"א) ואת הדברים שאני הייתי אומרת וחושבת. אני זוכרת איך פעם האמנתי בטוב שיש באנשים... וזה גורם לי לחייך, המחשבה על עולם שנראה פשוט יותר או טוב יותר.

אומרים שככל שמתבגרים נקודת המבט נעשית... לטס סיי, פסימית יותר. היא נעשית ריאלית יותר, אבל חלק מזה זה גם יותר פסימיות. חוסר אמון באנשים, בקבוצות, בחיים, בכל דבר שהוא. הרבה אנשים פשוט ממשיכים לחיות כי הם חושבים שאין להם ברירה, או השד-יודע-למה - והאמת שזה גם לא רלוונטי. מה שחשוב הוא שהנאיביות של הילדים נעלמת.

ואז יש שני סוגים של אנשים- אלה שבאמת נאיביים (בדר"כ ילדים, זאת אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת אותם), ואלה שהם ריאליים, אבל עדיין שומרים על חלק מהתכונות של הילדים.

את הסוג הראשון אני אוהבת כשמדובר בילדים, אבל אני חושבת שזה טיפשי כשמדובר בבוגרים. אני לא חושבת שבחיים יש מקום לנאיביות אמיתית- לא בחיים האמיתיים. או שלפחות, אם יש נאיביות, אז רק לזמן קצר (נגיד, החניכים החדשים במד"א, שעוד ילמדו איך דברים באמת קורים). אבל אצל ילדים, כמו רוב הדברים אצלם, זה מקסים. זה מעורר געגועים.

ויש את האנשים האלה שתמיד עוזרים, תמיד מאמינים באנשים, נותנים אמון (לא מיד ולא בכולם, אבל נותנים אמון), רואים עתיד ורוד יותר. אבל מצד שני, הם עדיין רואים את המציאות (דניאל למד בסוף...), והם עדיין יודעים מה עלול לקרות ומה יהיו התוצאות אם זה יקרה. ואז יש בזה משהו... מסקרן. מעניין. מקסים כזה. משהו שגורם לי לתהות אם גם אני יכולה להגיע לשם. אני רואה את זה המון עם מר ג', ואני כל הזמן תוהה איך הוא מסוגל להיות נאיבי כל כך לפעמים (אהמהעבודהבאזרחותאהמ), ואיך הוא בכל זאת ריאלי, יציב ו... טוב.

ואז זה גורם לי לשאול את עצמי אם גם אני יכולה להיות קצת פחות ריאלית וקצת יותר נאיבית לפעמים. כי יש בזה משהו קל. אני לא בטוחה שזה הדבר הנכון, אני עדיין חושבת שאין לזה מקום בחיים, אבל אולי לתת לאנשים יותר קרדיט...

אז כשנתקלתי בנאיביות הזאת בפעם הראשונה במד"א, בקמחא ביום רביעי, מצאתי את זה מקסים, והאמת שדי משעשע. ואז החלטתי שאני רוצה להיות מדריכה.

כן, אני יודעת, זאת עבודה מתישה, זה לא קל, יש חניכים בעייתיים, יש מלא שבכלל לא יעברו את המבחנים, יש. אבל העבודה הזאת מול בני נוער שעדיין לא סגורים על מה שהם רצו לעשות, שיש להם דעות ורעיונות, שיש להם את הנאיביות המיוחדת הזאת שלהם... יש בזה משהו מקסים. ופתאום אני מבינה מה ש' ומר ג' (הזכרתי אותו יותר מדי פעמים היום?) מוצאים בהוראה/הדרכה. יש משהו מיוחד, מרענן, בלעבוד עם בני נוער שחדשים בתחום ובעצם עדיין די חדשים בחיים. נכון שאני לא גדולה מהם בהרבה - אבל ההתבגרות הנפשית שלי היא מה שמשנה, ושם זה שונה בצורה מטורפת.

אז כן, בא לי להדריך.

אן.

עריכה:

הייתי בבלוג הראשון שלי עכשיו... הנאיביות חוגגת. ילדה שרוצה לשנות ולא בטוחה איך, שמנסה לחשוב ולא בטוחה איך, שמנסה לעשות דברים ולא בטוחה איך. זה מקסים, האמת.