הרעיון לפוסט הזה בא לי מהשאלון הנוכחי שרץ כרגע בישרא, בנוגע להפרעות נפשיות. תעיינו בו או בתשובות שלי כשיצא לכם, אבל אני רק רוצה להבהיר כמה דברים קודם.

הערה חשובה: אני לא פסיכולוגית, לא פסיכיאטרית ולא למדתי את התחום הזה במשך שנים. אני יודעת מה שאני יודעת מהחיים ומספרות פסיכולוגית/פסיכיאטרית שקראתי לאחרונה. זה לא פוסט מקצועי.

נתחיל בקצת נוירוביולוגיה: במוח יש נוירונים, תאי עצב, שאחראים על העברת מסרים שונים. המסרים האלה גורמים לכם לפעול, לחשוב, לעבד מידע וכו'. הם עושים את זה בין היתר על ידי נוירוטרנסמיטורים (מוליכים עצביים), אשר עוברים בין הנוירונים השונים וגורמים להם להעביר את המסר הלאה. העניין עצמו לא מסובך, ואין לי בעיה להסביר, אבל זה לא רלוונטי כרגע.

אצל אדם רגיל, שאין לו הפרעה נפשית, הכל בסדר. עוברים במוח מוליכים עצביים כמו דופאמין, סרוטונין, אצטיל-כולין וכו', ובזכותם האדם מתפקד כרגיל. אבל אצל אנשים עם הפרעות נפשיות בדרך כלל יש בעיה בהעברת המוליכים העצביים. בסכיזופרניה, לדוגמא, יש עודף דופאמין, ובהפרעות חרדה שונות יש חוסר בסרוטונין. בדיכאון, דרך אגב, יש מחסור חמור בסרוטונין ולעתים גם בנוראפינפרין.

זה הכל. הפרעות נפשיות נחשבות למשהו שונה ומוזר, אבל במרבית המקרים אלה מחלות פיזיולוגיות לחלוטין, שנגרמות על ידי אי תקינות בפעולות המוח. מדובר בדברים שבדרך כלל אין לנו שליטה עליהם- אדם שנולד עם הפרעה דו-קוטבית לא עשה את זה לעצמו עקב לחץ, אלא נולד עם בעיה מוחית שהיא בלתי ניתנת לשינוי לא פחות מאשר אצל תינוק שנולד עם בעיה במסתמי הלב. במצבים מסוימים (כמו דיכאון) סטרס יכול לגרום להופעה של הפרעה נפשית כלשהי, אבל בדרך כלל כשמסתכלים על "חולי נפש" מדובר באנשים שסובלים מהבעיות השונות במשך כל ימי חייהם.

הפרעה נפשית, ומדובר בכל הפרעה נפשית, ללא יוצא מן הכלל, צריכה טיפול. אפילו דיכאון (כשבדיכאון הכוונה ל- (על פי ה-DSM-IV) -מצב שנמשך שבועיים שבו המטופל סובל מממצב רוח ירוד או אנהדוניה, ומארבעה או יותר מהסימנים הבאים- שינויים בתיאבון ובמשקל, הפרעה בשינה, אי שקט גופני, עייפות או חוסר מרץ, תחושות של חוסר ערך עצמי או תחושות מופרזות של אשמה, קשיים בחשיבה ובריכוז או חוסר יכולת להגיע להחלטות, ומחשבות אובדניות.) דורש טיפול, גם אם נראה לכם ש"הוא יכול לצאת מזה לבד" ו"הוא רק מגזים".

זה לא עובד ככה.

חרדות ודיכאון, לדוגמא, הם לא מצבים שאפשר להתגבר עליהם סתם כי רוצים. על פחדים ומצב רוח רע אפשר להתגבר, על חרדות ודיכאון לא כל כך (אני רק רוצה להגיד שאני לא שמעתי על מדוכאים שיצאו מזה לבד, אבל זה לא אומר שהם לא קיימים- זה רק אומר שהם המיעוט שבמיעוט). דיכאון (ואני מדגישה את זה כי בימינו הרבה אנשים חושבים שהם/באמת מדוכאים) זה מצב שאם הוא לא מטופל, הוא יכול רק להתדרדר. והדבר האחרון שאדם שסובל מדיכאון צריך זה אנשים שיגידו לו שהוא פחדן ובוכה על כלום ועוד שטויות כאלה שאנשים נוטים להגיד. מניסיון- אפילו פסיכולוג בדרך כלל לא יכול להוציא אדם לבד מדיכאון, פשוט כי רוב האנשים לא משתפים פעולה במקרים האלה. במקרה של דיכאון אמיתי ומתמשך (ובבקשה תיתנו לפסיכולוג/פסיכיאטר לאבחן את זה, אל תאבחנו את עצמכם) יש צורך ב, כן, כן, טיפול תרופתי.

למה צריך טיפול תרופתי? זוכרים שדיברנו על הנוירוטרנסמיטורים שבמוח? אז במקרה של דיכאון יש מחסור בסרוטונין. למעשה, תרופות נגד דיכאון מעכבות את ספיגת הסרוטונין במוח, וככה מעלות את הרמה שלו במוח. אמנם לוקח קצת זמן עד שיוצאים מהדיכאון, אבל זה עובד. זה נכון גם לכל מצב פסיכולוגי זמני שהוא.

זה הסוג הראשון של הפרעות נפשיות- ההפרעות שנגרמות עקב החיים. בדרך כלל הן נגרמות אצל אנשים שכבר נמצאים במצבי סיכון- כמו, לדוגמא, חרדות עלולות להתפתח אצל אנשים שמראש חסר להם הנוירוטרנסמיטור GABA במוח. אדם שיש לו נטייה קשה למצבי רוח עלול לפתח הפרעה דו קוטבית. לאדם עם מחסור קל בסרוטונין יהיה קל יותר לפתח דיכאון.

הסוג השני של הפרעות נפשיות, שאלה ההפרעות המוכרות יותר, זה הסוג שנולדים איתו, ההפרעות שצריך לחיות איתן עד המוות. לקטגוריה הזאת נכנסים אישיות גבולית, הפרעה דו-קוטבית, הפרעה טורדנית-כפייתית, סכיזופרניה ורוב מחלות הנפש המוכרות והלא-מוכרות. במקרים האלה אנשים נולדים עם הבעיות הללו, וחיים איתן עד המוות, בין אם הן מטופלות ובין אם לא.

והנה משהו חשוב- גם ההפרעות האלו חייבות להיות מטופלות. זה לא צחוק- כל הפרעה נפשית צריכה להיות מטופלת. טיפול בהפרעות הללו הוא הדבר היחיד שיחזיר את החיים של אותם אנשים למסלול. אמנם כדאי להתחיל בטיפול פסיכולוגי בחלק מההפרעות, אבל בכל מקרה רובן יטופלו באמצעות תרופות, וזהו הדבר הנכון לעשות. במקרה של הפרעה דו-קוטבית זה יהיה ליתיום, במקרה של הפרעה טורדנית-כפייתית אלה נוגדי דיכאון (שתי הבעיות נובעות מאותם התהליכים במוח), אבל ההפרעות האלו צריכות להיות מטופלות על ידי משהו. כמו שאמרתי, אלה בעיות ביולוגיות לא פחות משהן בעיות נפשיות, ובבעיות ביולוגיות יש לטפל בתרופות. (חשוב לציין שלא כל בעיה צריכה תרופה- תנו לפסיכיאטר להחליט, בסדר? הוא יודע הרבה יותר טוב מכם.)

עריכה מאוחרת: אני רק רוצה להבהיר שטיפול פסיכולוגי הוא לא פחות חשוב מטיפול תרופתי בחלק גדול מההפרעות. הטיפול הפסיכולוגי מאפשר הבנה של הגורמים לחלק מהבעיות וטיפול בהם. טיפול תרופתי הוא לא תמיד הדבר הנכון. כאמור, תנו לפסיכיאטר להחליט.

ובשביל טיפול צריך אבחון. פסיכיאטר הוא לא משהו נוראי, שזה מביך ללכת אליו וזה "מוציא אותי חלש". פסיכיאטר הוא רופא לכל דבר- הוא למד שבע שנים בבית ספר לרפואה ועשה התמחות בפסיכיאטריה, זה הכל. אני יודעת שזה יכול להיות קשה לפנות לפסיכיאטר, וזה יכול להיות קשה להחליט שאתה באמת צריך עזרה ואתה לא יכול להתמודד עם זה לבד, אבל זה מה שנכון לעשות. החיים משתפרים בצורה מדהימה אחרי שמאובחנים ומתחילים טיפול - מי שלא חווה את זה אפילו לא יודע עד כמה. אל תגידו שיש לכם סיכוי לצאת מזה- תפנו לאדם שיכול לעזור לכם. באמת.

אני יודעת שיש גם בעיה עם הדרך שבה הסביבה מגדירה את זה היום. יש בעיה עם זה שהסביבה רואה את זה כמשהו מחליש יותר מפגיעה פיזית, משהו שהחולה אחראי עליו וכנראה גרם לו וכו'. אנשים לא מבינים שאלה הפרעות פיזיות לכל דבר, ושבדרך כלל אין קשר לרצון של החולה. ואני מבינה גם שזה משהו שיקח זמן לשנות, אם זה בכלל אפשרי. (אני מאמינה שזה אפשרי, אבל צריך לחשוב מה לעשות.)

אבל אל תתנהגו ככה אל אנשים אחרים. אם אדם חושב שיש לו הפרעה נפשית כלשהי, או שלאדם ידוע שיש הפרעה נפשית כלשהי, אל תזלזלו בו ואל תפגעו בו. המצב של כל כך הרבה חולים שברירי כל כך, ואני יודעת שרוב האנשים מגדירים את עצמם במידה מסוימת לפי החברה. אז אל תעשו משהו שישלח אותם מעבר לקצה, ותעשו כל מה שאתם יכולים בשביל שהם יקבלו טיפול. אם אתם מכירים מישהו שפוגע בעצמו, תדברו. אין כאן מקום לטעויות- תחום הנפש הרבה יותר שברירי ומסוכן מהתחום הפיזי. כל דבר עלול לפגוע בצורה קשה משאפשר לדמיין.

אני מקווה שכיסיתי את כל העניין. על הקשר שלי להפרעות נפשיות אני לא אספר, אבל אני מוכנה להגיד שאני יודעת שזה לא קל לחיות עם הפרעה נפשית, בלי קשר לסביבה, ושהדבר הנכון הוא לדאוג לטיפול. באמת.

אן.