שם: Phoenix. (עוף חול)

כותבת: אן.

פאנדום: מקורי.

דירוג: PG13

מחזור שלם חלף. המחזור התחיל לפני חודשים וכעת הוא קרב לסיומו, מותיר אותה מרוסקת שוב בקצה העולם, במקום הקטן שבו היא בנתה את הקן שלה. היא חזרה לשם באותו היום, כדי לחוות שוב את חווית המוות כפי שהיא תמיד חוותה אותה, בקן שלה.

היא ידעה שהמחזור עתיד להיגמר. היא הרגישה את זה בעצמותיה. בכל פעם שהמחזור שלה עתיד היה להיגמר, היא הרגישה והבינה שהגיע הזמן לעזוב. ובכל פעם היא חזרה אל הקן, רק כמה ימים לפני שהיא עתידה היתה למות שוב. היא חזרה לבית הקטן שהיה לה, לנוחות ולתקווה שהיתה גלומה במקום הזה. והיום היא חזרה שוב, מוכנה למות שוב.

היא המתינה על כיסא הנדנדה שבחצר. היא אהבה אותו, אהבה לשבת עליו בצילו של עץ התפוח העתיק שהיה שם. היא לא שתלה אותו - הוא היה עתיק אף ממנה. אבל היא אהבה אותו, אהבה לשבת בצילו ולאכול את התפוחים שנפלו ממנו.

היא עצמה את עיניה וחלמה. היא חלמה על הבית האחרון שלה, על השמחה ועל העצב. היא חלמה על האנשים שהיא פגשה ועל האנשים שהיא עוד תפגוש. היא ידעה שהיא לא תחזור לשם - היא מעולם לא חזרה למקום שעזבה - אבל לשם שינוי, היא התגעגעה. האנשים שהיא מצאה שם היו אנשים טובים, מיוחדים. היה להם אכפת, וזה כל שהיה חשוב לה. אבל היא ידעה גם שכמו תמיד, היא תמות, ואחרי מותה היא לא יכולה לחזור לשם.

כשהיא פקחה את עיניה לאחר מה שהרגיש כמו ימים, היא הבחינה בשמש שוקעת מולה. היא הביטה בה בדממה, מסתכלת על הצבעים הבוהקים של השקיעה- על האדום והכתום והסגול, ועל הכחול הכהה שהחל לכסות את השמיים. היא הביטה בה עד שזו נעלמה בשדה שלפניה, ורק אז הרשתה לעצמה לעצום את עיניה שוב. היא לא ידעה מתי בדיוק היא תמות, אבל היא ידעה שזה יקרה בקרוב, והיא שמחה רק לראות את השקיעה באחד הימים האחרונים של חייה.

היא הרגישה את החיים עוזבים אותה כמה שעות - או שאולי היו אלו ימים? - לאחר מכן. היא הרגישה איך אט-אט זה נעשה קשה יותר ויותר לזוז, איך זה נעשה קשה יותר ויותר לנשום. היא חשה שהיא כבר לא מסוגלת ולא רוצה לזוז, וכבר לא היה לה אכפת מדבר. היא ידעה שהיא תהיה חופשייה סופסוף, חופשייה מכל מה שרדף אותה במחזור האחרון.

היה לה חם, אבל היא לא נעה. היא ידעה שיהיה לה חם מאוד לפני שיהיה לה קר שוב. היא קיבלה את החום בברכה, מתענגת על כל רגע אחרי התקופה שבילתה בצפון הקר. היא התגעגעה אל האש יותר משהתגעגעה לכל דבר אחר בחייה הארוכים.

כשהיא פקחה את עיניה שוב היא היתה צעירה בכמה חודשים, אך עם הזיכרון של האישה שמתה כמה שעות קודם לכן. היא המשיכה לשבת לרגע ואז קמה באיטיות, מותחת את שריריה. לאחר שסיימה היא פנתה לצעוד לעבר הבית הקטן, מוכנה להתחיל את חייה החדשים. אז היא עצרה והסתובבה בחזרה אל הכיסא, וניקתה את שאריות האפר שנחו עליו. לאחר שסיימה היא הסתובבה אל הבית שוב והלכה אליו באיטיות, מתרגלת לגופה החדש.

אני ממש אוהבת את הרעיון של להפוך את זה למשהו ארוך יותר.

בהשראת הדברים שלמדתי ממר ג' והחיים שלי כרגע. הזוי, אה?

אן.