איך מתמודדים עם הקונפליקט בין המוח הרציונאלי לרגשות?

זאת השאלה שיש לי בשבילך היום. איך מצליחים להתמודד עם הקונפליקט המזעזע הזה בין המוח הרציונאלי, שנשאר רגוע, מאמין ובטוח, לבין הרגשות- הלחץ והמתח והגעגועים וחוסר הביטחון? איך עושים את זה בלי לאבד את השפיות כמו שאני מרגישה לפעמים שאני עלולה לעשות?

אתה ואני שנינו מקדשים את השכל. שנינו מאמינים שזה החוזק הכי גדול שיכול להיות לאדם. אני מניחה שהעובדה ששנינו חכמים ושנינו רציונאליים תורמת למחשבה הזאת. ועדיין, בכל פעם שדיברנו על רגשות ואמרתי לך שהרגשות צריכים להיות תחת הפיקוח של המוח, אמרת לי שזאת לא המטרה. אם לצטט אותך: "את הרי לא רוצה להיות רובוט (עצור, קר) אלא אדם שיודע לנווט את רגשותיו ואת חייו בהתאם לרצונו, ולחוות אותם במלוא עוצמתם ובכך לבטא את ייחודו האנושי."

אז אתה צודק, כמובן. זאת באמת המטרה.

אז איך בכל זאת עושים את זה בלי לאבד את השפיות?

אני אתן לך דוגמא אקטואלית: אם אני מצד אחד יודעת שעדיף לשנינו שנהיה רחוקים, ומצד שני החלק הרגשי יותר שבמוח שלי דוחק בי כל הזמן לחפש אותך, למצוא תירוצים לשאול מה שלומך וכו', איך אני מצליחה לא לעשות את זה בצורה הגיונית? מה אני עושה כשהלב לא מוכן להקשיב למוח?

אני רוצה להאמין שזאת מלחמה קוגניטיבית לחלוטין, אבל אני לא כל כך בטוחה שזה נכון. זה מתחיל לעבוד במקרה של ההערכה העצמית שלי, זה באמת עובד, אבל אני לא בטוחה שזה כל מה שצריך במקרה הזה. כמובן שצריך להתנגד לרגש, אבל (ועכשיו אני מבינה) לא צריך להעלים את הרגש, לדכא אותו עד שהוא יעלם.

אני חושבת על הדברים שהיינו מדברים עליהם ואני חושבת שאולי זה עוד משהו שאני אלמד ככל שאני אתבגר. אבל אתה יודע מה עוד אני חושבת? אני חושבת שחלק מזה זה גם מודעות עצמית. דיברנו כבר (נו, אני והדמות שלך במוח שלי) על זה שחלק מעניין השליטה העצמית זה להשאיר את המוח הרציונאלי ער כל הזמן ולהישאר מודעים לזה שצריך להישאר רגועים. אז אני חושבת שצריך לנווט את הרגשות האלה למשהו אחר-  לנווט את הרצון לראות אותך לרצון לעשות טוב, לדוגמא. זה לא אותו הדבר וזה לא יהיה מספק כמו לדבר איתך, בדיוק כמו שהמכתבים האלה לא מספקים כמו לדבר איתך. אבל יש לי תחושה שזה קשור.

אמרת שאני רוצה לנווט את החיים ואת הרגשות שלי. אז אני חושבת שחלק מזה זה לדעת לא לייחס יותר מדי משמעות לרגשות ולא להיכנע תמיד לרגש. לפעמים אינטואיציה זה דבר טוב או שלהט הוא במקום, אבל להיכנע יותר מדי לרגשות זה מסוכן, זה חוסר שליטה (אני אחזור לזה עוד רגע, זה גם נושא מעניין) אבל מעבר לזה זה יוצר חוסר יציבות. ומצד שני, אם חונקים את הרגש עם המוח זה יוצר רובוט. נכון שפעם חשבתי שזה מה שאני רוצה להיות, אבל האמת שיש הרבה טוב בלהיות אנושית.

אז בעצם צריך למצוא את המידה הנכונה של כניעה לרגש. לא הסכמתי איתך כשאמרת שאני בשליטה אז, אבל אני מסתכלת על החודשיים האחרונים ועל איך שאני בקושי מתפרצת, על זה שאני יציבה ושגם כשדברים מעציבים אותי או מכעיסים אותי, זה נגמר ברגעים קצרים. אני לא חונקת כלום, באמת שלא – אבל אני כבר לא מרגישה חסרת שליטה כשזה מגיע לרגשות שלי. אז הנה, בתקופה קצרה הצלחתי ללמוד די הרבה, אני חושבת.

אז צריך למצוא את המידה הנכונה, ולנצל את השאר בשביל דברים אחרים. צריך לתת לדברים לעבור גם, אני חושבת, אתה יודע, לא להיצמד לרגשות הרעים יותר מדי. על זה דיברת כשדיברת על אופטימיות. צריך לנסות להישאר אופטימיים כל הזמן, לחייך, ולשמור על המודעות העצמית. אני שמה לב איך זה לאט לאט נטמע בי ואני כבר לא צריכה לחשוב כשאני עושה את זה.

אבל המאבק הזה לא באמת נגמר, נכון? זה מסוג הדברים שאני אלמד עם הזמן, כמו שאני מתקדמת עם זה עכשיו, נכון?

זה היה שווה ניסיון.

כשחיפשתי את הקטע שציטטתי למעלה כמובן שמצאתי את עצמי קוראת שוב את ההודעות הראשונות שהחלפנו בנושא הפסיכולוגיה/פילוסופיה. נזכרתי בילדה שלא היתה בטוחה מה ואיך לעשות, שחשבה שאושר הוא מטרה בלתי אפשרית ולא לגמרי הפנימה את הדברים שאמרת לה. נזכרתי בבנאדם שהטיף, שהסביר, שעזר, שתמך ושניסה להעלות אותי על הדרך הנכונה פשוט כי היה לו אכפת.

זה היה יפה. 3>

מתגעגעת יותר מתמיד,

אן.

נ.ב: אני ממשיכה לקרוא קצת דברים שכתבנו אז, ואני רואה שאני מדברת על הפרדה של הרגש מהשכל. ואני מסתכלת על איך שאני היום ומבינה שהתכוונתי למשהו אחר בלי לדעת, כי עדיין לא הבנתי הכל- מה שאני מחפשת זה המודעות העצמית הזאת, ולא העלמה מלאה של הרגש. אני מחפשת שליטה של המוח הרציונאלי, עם הרגשה של רגשות, עוצמתיים ככל שהם יהיו.

זה מעניין איך שהשתניתי, לא? *חיוך רך*