בשבילי יום השואה תמיד היה יום מיוחד. תמיד הייתי סופר-רצינית, תמיד הייתי עצובה. היו שנים ארוכות שבהן סירבתי לחייך ביום הזה. עדיין לא ממש הבנתי את המשמעות של היום הזה, למרות שהייתי בטוחה שהבנתי, ואני מניחה שכילדה קטנה הבנתי שמה שצריך לעשות ביום הזה זה להיות עצובים. אז הייתי עצובה.

על הקשר של המשפחה שלי לשואה אני לא יודעת הרבה. אני יודעת שאחד הסבים שלי נולד במחנה ריכוז (זה מה שאבא מספר כל הזמן), אבל מעולם לא פגשתי אותו. הוא מת לפני שנולדתי. את אבא שלו מעולם לא הכרתי, והפעם האחרונה שראיתי את אמא שלו היתה מזמן. עד היום אני לא בטוחה אם היא עדיין בחיים - לצערי את הקשר למשפחה של אבא איבדנו מזמן.

אני זוכרת שכילדה רציתי ללמוד על זה כמה שיותר. לא הצלחתי להבין איך אנשים מסוגלים לעשות משהו כזה ולהרגיש טוב עם עצמם. זה לא היה לי ברור - גם כי המעשה עצמו הוא מחריד, וגם כי אני לא מבינה איך אנשים מסוגלים לעקוב אחרי אנשים אחרים בצורה עיוורת. יש בזה לקח, דרך אגב, מאוד חשוב לחיים היומיומיים שלנו, אבל כולם כל כך עסוקים בלהסתכל על ההרג שהם לא רואים גם את זה. (לא שאני מנסה להעלים את הרשע המזעזע הזה של ההרג וההתעללות. זה כנראה היה הדבר הכי נורא שבני אדם עשו לבני אדם אחרים.)

היום אני יודעת שזה מורכב. אני יודעת שדברים הם לא בדיוק "רעים או טובים", אז אני יודעת שאנשים מסוגלים לסלוח לעצמם על מעשים רעים כי בעיניהם הם לא "נורא רעים". אני יודעת שאנשים מוכנים לעשות המון בשביל להיות חלק מקבוצה- אז אם הם מוכנים להקריב את העולם הפנימי שלהם בשביל זה, למה לא להרוג אנשים? האנשים האלה לא בהכרח קשורים אליהם. הם רק ה... יהודים האלה, ואם הפיהרר אומר שהם רעים לנו, הוא בטוח יודע. לא?

על הגרמנים, או בכלל, על האירופאים של היום אין סיבה לכעוס. הם לא היו חלק מזה, הם לא יודעים. כל השנאה הזאת כלפי מקומות שתמכו בגרמנים היא מיותרת- זה היה דור אחר, תקופה אחרת, אנשים שחשבו שהם עושים מה שטוב בשבילם. זה לא מצדיק את זה (כמו שאני אגיד בעוד רגע), אבל אלה לא היו האנשים של היום. אלה היו האנשים שחיו לפני 60-70 שנים, לא הם.

אבל כן, אני מניחה שבאיזשהו מקום אני עדיין כועסת. כועסת על זה שאנשים הרשו לזה להתרחש, הרשו לאנשים זרים לרצוח שכנים וחברים שלהם, הרשו לחיילים להרוג ילדים וזקנים, לקרוע בנים מאמותיהם ובנות מאבותיהן. אני כועסת על זה שמלבד מעטים (כשהבולטים שבהם הם כמובן שינדלר וולנברג) שהיו מוכנים לסכן את עצמם כדי לעזור ליהודים, אף אחד לא טרח לעשות כלום - לא האנשים שחיו תחת השלטון הזה, ויותר גרוע מזה, לא אף מעצמה חיצונית, למרות שכולם ידעו בדיוק מה קורה שם.

נכון שאני מסוגלת להבין למה אותם אנשים לא עשו כלום - כל אדם שעשה משהו סיכן את עצמו ואת המשפחה שלו. קשה לשפוט אותם בידיעה הזאת - אבל באיזשהו מקום אני עדיין כועסת, כי אני רוצה להאמין שאם הרוב היו מוחים, זה היה משנה משהו. אני לא יודעת אם זה נכון או שהיטלר היה שולח את הצבא שלו להרוג את כולם, אבל אני רוצה להאמין שזה נכון.

ואלה שצפו מן הצד, כשהם אפילו לא היו בסכנה? אלה שידעו מה קורה שם, ידעו שהיטלר פוגע באנשים חפים מפשע, ונתנו לו לעשות את זה? הם הכי גרועים. אלה בדיוק האנשים שהיום מוחים כשאנחנו לכאורה פוגעים ב"חפים מפשע" שבעזה, פשוט כי להם יש את הכוח של מעצמות נפט מאחוריהם. אלה בדיוק האנשים שלא ינקפו אצבע למעננו אם ניכנס למלחמה עם אותן מעצמות, כי זה יותר מדי לסכן את עצמם ואת כל הפעילות שלהם למען המדינה הקטנה הזאת שלא נותנת לנו כלום. ובינינו, מקסימום יקרה שוב מה שקרה ב-1940, זה לא יכול להיות יותר גרוע.

וזה בדיוק מה שמציק לי.

אני רוצה להקדיש רגע לשישה מיליון, ללוחמי מרד גטו ורשה, לפרטיזנים, לכל יהודי ולא-יהודי שנרדף על ידי הנאצים ואף נרצח על ידי הנאצים וכמובן לכל ניצולי השואה למיניהם.

היום הזה נועד להם. היום הזה נועד בשביל שנזכור אותם, את הדברים שהם עברו, את מה שהתרחש בתקופה ההיא. היום הזה נועד בשביל להזכיר לנו אותם, מה קרה לנו ומה עוד יכול לקרות לנו, למרות שכולם נהנים כל כך לחשוב שאם יש לנו מדינה זה אומר שאנחנו חסינים (לדעתי בעולם שבו יש פצצות אטום אף אחד לא חסין, אבל זה כבר סיפור אחר). היום הזה נועד לזה שנחשוב על מה שהם עברו, שנחקור, שנלמד, שנעשה מה שאנחנו יכולים כדי להבין, למרות שלעולם לא באמת נצליח להבין את זה. מי שלא היה שם לא באמת יצליח להבין את הפחד מהמוות, את הפחד מלראות את האנשים שאתה אוהב מתים, את הפחד של ההפרדה מההורים שלך ואת הידיעה הברורה שאתה הולך למות בקרוב בכל יום שעובר. אנחנו לא באמת מסוגלים להבין את זה - כי זה עד כדי כך בלתי נתפס.

אבל זה לא אומר שמותר לנו לעבור הלאה. אני עדיין חושבת שזה לא יום שצריך לבטל, להגיד שזה היה מזמן והיום זה כבר לא יקרה. זה יום שהוא עדיין רלוונטי, והוא תמיד יהיה רלוונטי, כי זה אחד הדברים הנוראיים ביותר שעשו לנו כעם מאז ומעולם, אם לא הנורא ביותר. אנחנו צריכים להתעמק ביום הזה, להבין את המשמעויות שלו ולהבין מה הוא אומר מבחינתנו כעם, מה הוא אומר מבחינתנו כמדינה יהודית ומה נכון לעשות. להתעמק בלקחים שניתן ללמוד מהשואה עצמה- ולא רק לחשוב על הדברים שעשו לנו.

האנשים שהזכרתי קודם הם האנשים שהיום הזה בא להנציח. לכל אחד מהם מגיע המקום הזה:

לששת המיליונים, שלא זכו לראות את אור הבוקר פעם נוספת, שלא זכו לראות שוב את האנשים שהם אוהבים, שלא זכו לחיות עוד רגע נוסף, להרגיש, לאהוב, לשמוח, להתפלל, שלא זכו לראות את קץ המלחמה, שלא זכו לראות את הקמת המדינה ושלא זכו לראות אותנו מגיעים ליום הזה.

ללוחמי מרד גטו ורשה, שעשו כל שהם יכלו על מנת להתנגד לנאצים, שנלחמו עד טיפת הדם האחרונה שלהם, שהחזיקו מעמד חודש שלם במצב בלתי אפשרי כמעט, שהרגו, פצעו, ופגעו קשות בנאצים. לכל אנשי הגטו, שגם אם לא שיתפו פעולה באופן ישיר, עדיין שיתפו פעולה בצורה פסיבית, על ידי סירובם לבצע את הוראות הגרמנים.

לפרטיזנים, שלחמו ומעל הכל ששרדו, שהצליחו להראות שהנאצים לא יצליחו למחוק אותנו בכזאת קלות כמו שהם חושבים.

לכל אדם שנרדף על ידי הנאצים: לאלה ששרדו את האקציות שלהם ואת כל שהם עשו וגם לאלה שלא הצליחו לעבור עוד יום בשל התנאים המחפירים שהנאצים סיפקו להם. כל האנשים הללו היו או שהם עדיין שורדים, אנשים חזקים בצורה שלא תיאמן. מגיע להם כבוד על זה לא פחות מאשר כל דבר אחר. (אני מאמינה גם שאנחנו צריכים לעשות מה שאנחנו יכולים על מנת לעזור לניצולי השואה. המצב שלהם הוא נושא לפוסט אחר, אבל רציתי להזכיר את זה.)

וכמובן, תודה גדולה לחסידי אומות העולם, שסיכנו את חייהם על מנת להציל יהודים. לאנשים שסיכנו את עצמם, את המשפחות שלהם, את הכסף שלהם, את המעמד שלהם, כל דבר שיש להם, בשביל לעזור לאנשים שהם חשבו שנפגעים שלא בצדק. אנשים צדיקים אחד אחד.

שיר קצר שכתבתי לפני כמה שנים ביום השואה, שאני תמיד חוזרת אליו בכל שנה- בטור אחד ארוך.

יהי זכרם ברוך.

ת.נ.צ.ב.ה.

אן.