יום שישי. צהריים. מלון מחוץ לעיר, קרוב לשדה התעופה. בתוך המלון אנשים כבר נעמדים בתור שמתחיל קרוב לאולמות ומשתרך עד לדלפקי הקבלה במרחק עשרים מטר. כל אדם שמנסה לצאת מהמעליות כמעט שנתקע בתור. כל אדם שנכנס לא יכול שלא לראות את התור ולתהות מי האנשים האלה ומדוע הם עומדים בתור.

אתם עומדים בתור, מדברים בהתלהבות עם אנשים סביבכם. בתור אתכם עומדים ילדים, נשים צעירות, גברים צעירים, סבתות. מקדימה אתם שומעים תינוק בוכה. מזווית העין אתם רואים אתם בתחפושת מתקרב אליכם ועובר אתכם בדרכו אל ראשית התור. מאחוריכם אתם שומעים שיחות באנגלית של אנשים שלא ראו זה את זה כבר חודשים ארוכים. אתם רואים את האנשים שיושבים בצד ומחכים שהתור יתקצר, ובינתיים משוחחים בהתלהבות על התוכניות לסוף השבוע. אתם רואים את האנשים שהולכים בניגוד לתור, אותם האנשים שכבר קיבלו את הכרטיסים שלהם ואין להם עוד מה לחפש שם. חלק מהם עוצרים ליד אנשים שעומדים בתור, חלק ממשיכים הלאה. אתם קצת מקנאים בהם, כי גם אתם רוצים לקבל כבר את הכרטיסים שלכם.

אתם מתקדמים לאט-לאט. עוברות חמש דקות, עשר דקות ואפילו רבע שעה עד שאתם מוצאים את עצמכם מול שני שולחנות. על השולחן הראשון ישנם המוני כרטיסים קטנים בכחול וירוק. אתם מחייכים, כי אתם יודעים למה הכרטיסים האלה. אלה כרטיסים של תמונות וחתימות, ואתם כבר רוצים לקבל כאלה כשתגיעו לקנות אותם. בתור השני ישנן כרטיסיות מנוילנות, שעל כל אחת כתוב סוג הכרטיס, מושב ושם. אתם מושיטים לאישה שמולכם את הכרטיסים שקיבלתם באימייל ומקבלים כרטיסיה שכזו וצמיד. אתם מחייכים כשאתם רואים שהצמיד שלכם בכתום-אדום ושעל הכרטיסיה שלכם כתוב "Gold". באותו הרגע לא אכפת לכם מכלום. העולם יכול להישרף - אתם קיבלתם את הכרטיסים שלכם.

אתם מודים לה ועוברים לתור השני. כבר יש לכם כרטיסי חתימות ותמונות, קניתם אותם באינטרנט, אבל אתם רוצים עוד. לא קניתם כרטיסים לכל מי שרציתם. אתם משלמים לאישה השניה במהירות והיא נותנת לכם את כל הכרטיסים שביקשתם. מאושרים, אתם מכניסים אותם לניילון שבו נמצאת הכרטיסיה, הניילון שלא סגור מלמעלה, ופונים להציץ מבעד לדלתות שלידן נמצאים פוסטרים עם אירועי סוף השבוע והשולחנות.

אתם מוצאים את עצמכם באולם שבו אתם מעריכים שיש לפחות אלף וחמש מאות כיסאות. בקירות האולם משובצים עמודים כל בערך שני מטרים. בין העמודים תלויים פוסטרים של האורחים באותו סוף-שבוע. אתם מחייכים ומצלמים כל אחד מהפוסטרים. מולכם, בקצה החדר, אתם רואים במה עם וילונות מאחוריה. החיוך שלכם מתרחב.

אתם יוצאים והולכים לעבר דלת סמוכה, שמובילה לחדר אחר. כאן אתם רואים שולחנות עם חפצים למכירה. אתם עוברים ליד כל אחד מהשולחנות- המחירים מטורפים אבל החפצים יפיפיים. אתם רואים חולצות, ז'קטים, מעילים, כובעים, שרשראות עם תגים (dogtags, כמו שהם נקראים באנגלית). אתם רואים סמלים שמדביקים/מגהצים על דברים ודיסקים. אתם רואים DVDs, מחזיקי מפתחות, תליונים, עוד חולצות. אתם רואים גלויות וצעצועים קטנים וסיכות. אתם לא יכולים שלא להסתובב בחדר כולו, נדהמים למראה האוסף הגדול כל כך של חפצים שאתם אוהבים.

אתם מחליטים לקנות שתי חולצות, ו-dogtag שכזה, ואולי גם כובע וספל. ואז אתם מחליטים שבעצם אתם צריכים גם את הדיסקים, כי חסרים לכם עוד ארבעה עד שתשלימו את כל האוסף, ויש שם כמה DVDs שחשבנו שכבר אי אפשר למצוא. ובעצם, על הסיכות האלו אנחנו מתים, אז אולי כדאי לקנות גם שתיים כאלה...

אתם מגבילים את עצמכם, אבל יודעים בדיוק כמו כל אחד אחר שם שעוד תחזרו. אתם שם לשלושה ימים, ואתם יודעים שאין לכם לאן לברוח. בכל הפסקה שתהיה לכם אתם תמצאו את עצמכם בחדר הזה. אבל זה בסדר, כי ידעתם מראש שזה יקרה והבאתם אתכם הרבה כסף.

ואז השעה כבר כמעט שתיים, ואתם חוזרים לאולם. עובר בכם גל כזה של התרגשות עצומה שאי אפשר לרסן, כי אתם יודעים שאתם עומדים להתחיל את סוף השבוע הכי מדהים שהיה לכם אי פעם. אתם נכנסים לאולם, מוצאים את המקום שלכם ובזמן שאתם ממתינים אתם מתחילים לדבר עם אנשים סביבכם. הם גם מתרגשים, גם הם אוהבים להיות כאן בדיוק כמוכם. אתם מרגישים שייכים כמו שלא הרגשתם מעולם, בתוך קהל של מאות אנשים שכולם אוהבים את אותם הדברים כמוכם.

בשתיים ורבע, כי תמיד יש איחור, עולה לבמה איש ומציג את עצמו כ-MC שלכם לסוף השבוע הזה.

אתם מחייכים, שולפים את המצלמה ומתחילים את סוף השבוע.

את ההרגשה הזאת של האושר כשאתם רואים שחקנים שאתם אוהבים על הבמה, את ההתרגשות כשאתם עומדים להצטלם איתם או לקבל מהם חתימה, ועל הדרך לדבר איתם במשך כמה דקות, שום דבר לא יכול להחליף. את הצחוק שחולקים עם כולם מסביב כשהשחקן שעל הבמה אומר משהו מצחיק, את החיוכים שמחליפים עם אנשים שמעולם לא פגשתם אבל עוד חודשיים יהיו החברים הכי טובים שלכם, את האהבה-לדבר-אחד הזו... אין שום דבר בעולם שיכול להחליף. אתם אוהבים לעשות דברים מטורפים, אבל את ההתרגשות הזאת אפילו צניחה חופשית לא יכולה להחליף. אתם חוששים שתיכנסו לטכיקרדיה, תתעלפו או תדברו שטויות, וכשכל זה לא קורה ואתם עדיין בחיים ובהכרה מלאה אחרי הפגישות עם הכוכבים, אתם בהלם. אבל כל זה לא מפחית מהאושר וההתרגשות שבאים באותם הימים. אתם רצים כמו מטורפים בין פאנלים, חתימות ותמונות ואפילו אוכל אם יוצא לאכול מדי פעם, אבל לא אכפת לכם. זה הדבר הכי מדהים, מעורר ו-uplifting שהרגשתם אי פעם.

זה, ידידיי, כנס. אם לדייק, כנס של Creation בשיקגו, כי זה המודל הכי ברור שיש לי בראש, אבל זה דומה בשאר הכנסים שבהם הייתי ואני מאמינה שברוב אם לא כל הכנסים.

וזאת אחת הסיבות שאני אוהבת מד"ב ופנטזיה יותר מכל דבר אחר. ההתרגשות של לראות את הכוכבים שלך... שום דבר לא יכול להחליף את זה.

קצת תמונות (פוסטרים, הבמה, האירועים) מהכנסים של 2011-2012 (אין פה תמונות של אנשים פשוט כי הן באיכות גרועה, לא כי אין. אם אני אמצא טובות אני אעלה):

2011-

2012-

ואין שום דבר בעולם שיכול להחליף כנס. כלום.

אן.