שם: Three Years.

כותבת: אן.

הרוח פיזרה את שיערה בעודה יוצאת מתוך האולם מלא האנשים אל המרפסת שבחוץ. היא המתינה עד שהדלת נסגרה מאחוריה לפני שנאנחה ונשענה על המעקה של המרפסת. היא נאנחה שנית כשחלפו תמונות במוחה, משהיא הבינה שבאמת עברו שלוש שנים ושום דבר עדיין לא קרה. האמת היתה שגם אם היא הפסיקה לחשוב על זה, זה עדיין כאב.

"גם את?" היא שמעה קול שקט מאחוריה.

היא לא הסתובבה, אלא המתינה שהוא יצטרף אליה ליד המעקה. "תמיד."

"אני לא מאמין שעברו שלוש שנים," הוא אמר באותו הטון השקט, מתקרב אליה. הוא נעמד לידה, משלב את ידיו. "שלוש שנים... ושום דבר עדיין לא השתנה."

"אני יודעת."

"יכולנו לעשות כל כך הרבה."

"כן."

הם הביטו בים בדממה במשך רגע ארוך, חושבים. היא לא היתה צריכה להביט בגבר שעמד לצידה בשביל לדעת על מה הוא חושב. שניהם חשבו על אותו האדם, האדם שהם איבדו לפני זמן שהרגיש כמו נצח. השנה האחרונה עברה במהירות, אבל השנתיים שלפניה היו ארוכות ומתישות. היא שנאה את המחשבה על כל מה שהם יכלו לעשות וכל מה שיכול היה להיות. היא ידעה שכמו הרבה דברים אחרים בחיים, זה היה אבוד, ושום דבר כבר לא יוכל לשנות את זה. היא היתה אבודה.

"אני מתגעגעת," היא אמרה בשקט, מסתובבת אליו.

הוא פנה להביט בה. "גם אני."

"זה פשוט... זה כואב, אתה יודע? טוב, ברור שאתה יודע, אתה יודע יותר טוב ממני," היא מלמלה לעצמה. "אבל... אבל במשך כל כך הרבה זמן חשבתי שאני לא יכולה להתמודד עם זה מרוב שזה כאב. ואני יודעת שכן, אבל... אני לא אוהבת לחשוב על זה. אני לא אוהבת לחשוב על כל מה שיכול היה להיות, על כל מה שיכולנו לעשות, על כמה שאני מתגעגעת..."

הוא בדרך כלל לא החצין רגשות, אבל היא הבחינה בכאב מבליח על פניו. הוא הניח את זרועו סביב כתפיה, מחבק אותה לרגע בעדינות. "אני יודע. גם אני." הוא היסס לרגע לפני שדיבר שוב. "את נראית טוב יותר."

"אני באמת במצב טוב יותר. אני... אני שורדת. אני במקום אחר."

"רואים."

"אבל בכל פעם שמגיע היום הזה... זה נשאר קשה."

"אני יודע," הוא אמר בשקט, עדיין מחבק אותה בעדינות. היא הניחה את ראשה על כתפו.

"ג'ון?"

"מה?"

"אתה חושב ש... שאי פעם נעבור את זה?"

הוא חשב לרגע ארוך לפני שהוא דיבר. "אני לא יודע." הוא לא נאנח, למרות שהיתה לה תחושה שהוא התכוון לעשות זאת. "אבל אני חושב שכדאי שנמשיך וננסה, לא?"

"כן." היא נותרה לשם במשך עוד רגע לפני שהוא עזב אותה והיא פנתה ללכת. "תשמור על עצמך. ותודה."

הוא חייך אליה. "תודה לך."

אז היום עברו שלוש שנים. עם כל המתכונות והבגרויות לא ממש יצא לי להתעמק בזה, אבל באמת עברו שלוש שנים היום. וזה קצת מוזר, כי זאת הפעם הראשונה שהיום שלי לא סובב סביב זה.

אבל אני במקום קצת אחר היום, לא? היום אני במקום שבו אני יכולה להאמין שזה באמת נעשה קל יותר... אבל אחרי שזה קורה לא נשארים אותו הדבר.

ד"א- אני ליד המחשב עכשיו בגלל הבגרות המטופשת במתמטיקה. זה תהליך ארוך ומעצבן שדורש שאני אשאר ערה עד שעות מוזרות. איכ.