מה נשמע?

וואו, אין לך מושג כמה דברים מטורפים אצלי. אני אולי נשמעת רגועה כשאני אומרת את זה, אבל דברים כאן באמת מטורפים. עובר עליי המון יחסית לסופ"ש אחד מסכן... (ואני יודעת שאתה לא היית אוהב את זה שאני עובדת בסופ"ש, אבל האמת היא שאני גם נהנית מזה וגם יודעת לעשות הפסקות, אז הכל באמת בסדר.)

אתמול היה מוזר. נסענו לקנות מחשבון (אין לך מושג כמה אני מתלהבת מזה. אני חושבת שאם היית רואה את ההתלהבות שלי היית תוהה בת כמה אני באמת.), היתה מתכונת, נשארתי ערה עד שתיים בלילה כי זה מה ש-MIG המליץ לקראת מתמטיקה... סביר. ואז אני נזכרת בתאריך של אתמול, ואני קצת שואלת את עצמי איך יכול להיות שהצלחתי לעבור את אתמול כמו שצריך.

אתה מבין... אתמול לפני שלוש שנים קרה משהו שזעזע אותי. אתה לא היית מכיר את אן הזאת אם היית רואה אותה. במשך תקופה ארוכה... אני מצטערת, זה פשוט קצת קשה להיזכר בזה. באותה התקופה יכולתי באותה המידה להיות רוח רפאים. שום דבר לא היה נראה אחרת אילו הייתי רוח רפאים. היתה תקופה שגם רציתי להיות אחת... אבל זה כבר דבר אחר.

בקיצור, כבר שלוש שנים שאני מציינת את היום הזה. כל פעם זה מלווה בלא לצאת מהבית, לשמוע את אותם השירים ולשקוע באיזה מצב של דכדוך. אני רצינית כשאני אומרת שבאמת לא היית מזהה אותי אם היית רואה את זה. והפעם... זאת הפעם הראשונה שהתנהגתי כרגיל ביום הזה. זה נשאר במוח שלי, in the back of my head, אבל זה כבר לא היה משהו מרכזי שכל היום סובב סביבו. אפילו לא היה מדובר באותה מישהי שהייתי בינואר, אחרי שקרה מה שקרה.

והעניין הוא... שאני חושבת שחלק מהקרדיט על זה מגיע לך. חלק גדול, לא סתם חלק.

אז תודה.

אני קצת מפחדת ממחר ומיום שלישי.

אתה בטח מבין למה מיום שלישי- הבגרות הארורה במתמטיקה. הבנתי סופסוף שאני לא מפחדת מהמתמטיקה (שאני אוהבת כל כך3>), אלא מכל מה שעלול להשתבש בבגרות. אני בטוחה שאני מסוגלת לעשות את זה (אם MIG אמר אז הוא יודע, לא?), אבל... אבל אני קצת מפחדת שזה לא יילך. אתה בטח היית שואל למה, כשאני טובה במתמטיקה ויודעת את החומר והכל, אז אני אסביר לך.

וול, MIG מכיר אותי טוב כבר, אז הוא ידע שכשהוא יגיד לי משהו בנוגע לשעות של הבגרות אני לא אאמין לו. להגנתי ייאמר שהייתי עושה מה שהוא היה אומר, כי אני סומכת עליו, אבל הוא צודק, באמת לא הייתי מאמינה לו. אז בשביל להראות לי שזה נכון לפני שהוא אומר לי מה כדאי לי לעשות, הוא אמר לי להתחיל לעשות סימולציות של הבגרות במתמטיקה- להתחיל מבחן של שלוש וחצי שעות בשלוש וחצי, כמו שאמורה להיות הבגרות. כמו שכבר כתבתי לך, עשיתי שלוש כאלה... וזה היה קטסטרופלי.

כשאמרתי לו את זה בשיעור הבא שלנו הוא לא הופתע. (אמא אמרה שלמרות שזה נאמר אחרת, אפשר להגיד שזה היה פחות או יותר: "הצילו! אני לא מצליחה להתרכז ואני הולכת להיכשל במתמטיקה!" "ידעתי שזה יקרה.", שזה קצת מרושע אבל יש בזה משהו). הוא אמר שבשביל להצליח לעבור את הבגרות כמו שצריך בשעות האלה, אני צריכה ללכת לישון מאוחר ולקום מאוחר, כי אם אני קמה בשבע-שמונה, כבר עובר חצי יום עד הבגרות ואני עייפה. אז זה מה שהתחלתי לעשות אתמול.

אבל אני עדיין מפחדת. אני מפחדת שזה לא יעבוד טוב ביום שני. אני מפחדת שתהיה לי בעיה בשלישי. אני מפחדת שאני אישן לא טוב בשני-שלישי. אני מפחדת ש... טוב, אתה יכול לדמיין איך עוד זה ממשיך. יש כל כך הרבה דברים שיכולים להשתבש... ואם יש משהו שלמדתי מסטארגייט ומהחיים, זה שיש סבירות גבוהה שכל מה שיכול להשתבש ישתבש.

אז עכשיו אתה מבין למה אני מפחדת?

בנוגע למחר... טוב, מחר מכריזים על הסיפורים שעוברים לשלב הבא. אני לא מאמינה שאני אצליח לעבור, אבל אני קצת מפחדת מהאפשרות שכן. אני מפחדת... כי אני אני אעבור, אני אצטרך לדבר איתך. ואני לא רוצה לעבור את השיחה הזאת, לא כרגע ופחות או יותר לא אף פעם, למרות שמה שכתבתי היה אחד הדברים הכי טובים שכתבתי אי פעם.

אז בוא נגיד שמבחינתי אפשר לדלג ישר ליום רביעי.

אני מרגישה קצת תקועה.

לא בחיים, אלא בטיפול שלי. בחיים... בחיים אני מרגישה בסדר. באמת. אני מתקדמת. אין לך מושג כמה אני חוקרת, כמה אני לומדת. אני מבינה כל כך הרבה דברים פתאום... יש דברים שאני עדיין לא מבינה, אבל חלק מהם אני לא מבינה כי אני לא מצליחה לזכור חלקים גדולים מהעבר שלי. חסרות לי נקודות חשובות, ואני לא יכולה להבין את הכל בלי שרשרת האירועים. אבל במה שאני יכולה להתקדם אני מתקדמת, משתנה, לומדת, גדלה... בקיצור, בדיוק כמו שאתה היית בגילי. בדיוק כמו שאני אמורה להיות.

אבל אז מגיעה השעה השבועית הזאת... ואני מרגישה שאני סתם מבזבזת את הזמן שלי במקום לעשות משהו מועיל בבית.

זה כבר קרה לי פעם. בפעם הקודמת זה קרה כי באמת לא עשינו שם כלום, כי היה לי רעיון שגוי בנוגע למה שהטיפול אמור להיות. אתה הפנית אותי לספר וגרמת לי להבין שאני עושה טעות, גם בנוגע לטיפול וגם בנוגע לבעיה X, ובזה שינית את החיים שלי בפעם הראשונה. ואז דברים השתפרו ושרדנו עד עכשיו, פחות או יותר חצי שנה.

ועכשיו... עכשיו אני חוזרת להרגיש שזה מיותר. תראה- זוכר שבינואר אמרתי לך שאני עדיין לא מוכנה לזה שתעזוב, לזה שאני אתקדם לבד בקטע הזה? אני חושבת שידעתי על מה אני מדברת. אני חושבת שגם אתה ידעת על מה אתה מדבר, מה שאומר ששנינו לקחנו את זה קצת לקצוות. לא הייתי לגמרי מוכנה כמו שחשבת, אבל גם לא הייתי לא-מוכנה כמו שאני חשבתי. וזה היה בסדר, כי עדיין הייתי בטיפול ואני מניחה שידעת שתמיד יש לי את רשת הביטחון הזאת אם אני אצטרך אותה. אבל לאט לאט התחלתי להתקדם לבד יותר ויותר. קראתי פרויד, קיבלתי רעיונות לחומרים לקריאה מ-MIG, למדתי טקסטים בפסיכולוגיה שקיבלתי מחברה... התקדמתי, למדתי והמשכתי לחקור כמו שלימדת אותי.

ובשבועות האחרונים הגענו למצב שבו... טוב, אני כבר לא ממש צריכה את רשת הביטחון הזאת. אתה מבין, הגענו למצב שאני מבינה דברים ובשעה הזאת מוצאת את עצמי מסבירה איך הגעתי אליהם ולמה, במקום להבין דברים חדשים. והאמת היא... שככל שזה ממשיך, אני חושבת יותר ויותר שאני באמת כבר לא כל כך צריכה את זה. אני יודעת שיש עוד כמה דברים שצריך לטפל בהם שבהם אני כן צריכה עזרה, אבל בכללי? בכללי אני באמת בסדר עכשיו.

מה אתה אומר? מה כדאי לי לעשות הלאה? אני רוצה להאמין שהיית אומר לי ללכת עם הלב שלי אבל לעשות את הכל לאט (יעני, לא לחתוך, אלא לצמצם), אבל אני באמת לא בטוחה.

איזה כיף שנתראה שוב בקרוב! היתה לי שיחה מעניינת עלייך ועל MIG עם אמא היום. לא תאמין לאיזה דברים הגענו. (לא שאני אי פעם אספר לךP:)

אן.