העניין הוא שכשלבני אדם כואב, הם בדרך כלל לא חושבים. זאת, אני חושבת, הבעיה הכי קשה בעניין הזה. כשכואב לנו אנחנו מתמקדים בכאב, גם אם לרגע קצר, וחושבים בעיקר עליו. אנחנו חושבים בצורה לא הגיונית, אם בכלל. אנחנו עושים דברים בלי לחשוב על ההשלכות שלהם או בלי להעריך נכון את ההשלכות שלהם. לא תמיד אנחנו מעריכים אותן נכון גם ביום רגיל, אבל כשכואב לנו, רוב בני האדם עושים יותר החלטות שגויות מהממוצע.

היום בבוקר גיליתי שהסיפור שלי לא עלה לשלב הבא בתחרות. הייתי אמורה להרגיש עצובה, אבל במקום זה אני מרגישה רק הקלה. אני מרגישה הקלה כי אני יודעת שאילו הוא היה עולה לשלב הבא בתחרות, הייתי צריכה לדבר עם מר ג', כי הסיפור הזה הוא בעצם עלינו, למרות שרק הוא, אני וכמה חברות קרובות היינו מזהות את זה. ועכשיו כשהגענו לסטטוס קוו מסוים שאני מרוצה ממנו, שבו הוא מרגיש בנוח להפנות אותי לספר ואני מרגישה בנוח לבוא אליו פעם ב ולשאול איך הוא מרגיש או לספר על הציונים שלי (נתקלתי בו אתמול אחרי שראיתי שציון ההגשה שלי במתמטיקה 96. כל כך התרגשתי שבקושי הצלחתי לדבר כמו שצריך), אני יודעת שיש שתי אפשרויות למה היה קורה אחרי שהייתי נותנת לו את הסיפור (כי אני מאמינה שמגיע לו לדעת ולא לגלות בטעות)- או שהיינו ממשיכים כרגיל, מה שנראית לי האופציה הפחות סבירה, או שדברים היו משתנים לרעה שוב.

וכמובן שעל כל זה לא חשבתי כששלחתי את הסיפור לפני חודש וחצי, כשעדיין כאב לי על כל מה שקרה בינינו. חשבתי על זה שיכול להיות שנישאר מרוחקים והכל או שיכול להיות שנחזור להתחלה. ואז הנחתי שלא משנה מה מהם יקרה, אני עדיין יכולה לשלוח את הסיפור הזה כי זה בטח לא ישנה כלום. לא חשבתי שאני אגיע לשלב הבא בכל מקרה, אבל הנחתי שגם אם כן, לא תהיה שום בעיה, כי זה רק סיפור.

אבל העניין הוא שזה לא רק סיפור, וזה לא בדיוק מה שקורה, וזה מחזיר אותי לנקודה שאומרת שכשכואב לנו אנחנו לא חושבים בהיגיון.

וזה מביא אותי לשאלה אחרת- איך המנגנון הזה עוזר לנו?

אני קוראת עכשיו את "רגשות רציונליים", של אייל וינטר, והוא מתאר שם יפה איך כל מיני מנגנונים רגשיים בעצם עוזרים לנו בחיים, ובלעדיהם היינו נפגעים. זה ספר מעניין וכתוב טוב, אבל לחלק הזה עוד לא הגעתי, אם הוא קיים בכלל. ניסיתי לדבר על זה עם מר ג' בזמנו, אבל מעולם לא יצא לנו לעשות את השיחה הזאת, לצערי. אני חושבת שהוא היה נהנה מהספר, אם הוא עדיין לא קרא אותו, אבל לא משנה. בכל מקרה, מעולם לא יצא לי לראות משהו שתומך בזה שהמנגנון הזה, שלפיו אנחנו מתנהגים בצורה חסרת היגיון כשכואב לנו, עוזר לנו איכשהו.

אז למה בכל זאת הוא קיים?

אני מנסה לחשוב על זה והאמת היא שלא עולה לי שום פתרון לראש. אני לא חושבת שהמנגנון הזה צריך להיות קיים - מעניין לראות איך בכל פעם שלאנשים כואב הם עושים טעויות שהם מתחרטים עליהם אחר כך. בהמשך ל"רגשות רציונליים", אני מנסה לחשוב על דברים אחרים שאנחנו עושים, אבל האמת היא שמלבד לשכנע אנשים לעזור לנו או לרחם עלינו בקלות, אני לא מוצאת הרבה במנגנון הזה. אפשר להגיד שהוא משמש הגנה כדי שאנשים יעזרו לנו כשכואב לנו (קלוש, אני יודעת, במיוחד כשהרבה אנשים מנצלים את זה ולא מנסים לעזור), אבל לי נראה שהוא נראה יותר כחולשה מאשר כמנגנון הגנה.

ואז פתאום אני חושבת לעצמי (כן, אני מנהלת דיון בראש שלי תוך כדי הכתיבה)- אולי זה בעצם בא לדחוף אותנו לעשות החלטות אינטואיטיביות, ולא בהכרח את ההחלטות הרציונליות? ההחלטות האינטואיטיביות מתבררות לפעמים כהחלטות טובות יותר מאשר החלטות רציונליות. כמובן שבסופו של דבר, זה מנגנון שפוגע בנו יותר משהוא עוזר לנו, אבל זה לא יהיה המנגנון היחיד שעושה את זה, לא? תסתכלו על כעס ותבינו על מה אני מדברת.

בכל אופן, אני חושבת שזה משהו שיהיה מעניין לבדוק. כי משום מה בכל פעם שכואב לנו אנחנו עושים את הטעויות האלה, ואנחנו אף פעם לא לומדים. אולי אנחנו לא יכולים ללמוד מפעם לפעם - אולי זה תמיד יהיה ככה בשביל כולנו, אפילו הרציונליים שבינינו. כאב זה אחד הרגשות הכי קשים שיש - אולי מעולם לא תוכנתנו (insert Matrix refernce here) לעקוף אותו. אולי אנחנו לא אמורים להצליח לעקוף את זה, כי זה נועד להראות לנו שגם אנחנו יכולים לעשות טעויות, או שבעצם זה בא להגביל אותנו, להראות לנו שאנחנו עדיין בני אדם ולא רובוטים.

אבל אז אני חושבת על זה שיש אנשים שמצליחים לעקוף את זה. או לפחות, להקטין את ההשפעה של זה. אני חושבת, לפחות, אני לא בטוחה - אבל חייבים להיות אנשים שמצליחים לעבור את זה בלי לעשות טעויות, או לפחות בלי לעשות יותר מדי טעויות.

ונשאלת השאלה- מי האנשים האלה? האם בכלל יש אנשים כאלה?

אני חייבת לחקור את זה במהלך התואר שלי בפסיכולוגיה.

אן.