היי. מה שלומך?

האמת שיכולתי לכתוב את זה סתם כפוסט רגיל, אבל רציתי לספר את זה לך. רציתי לספר לך שוב (אני יודעת שכבר נמאס לך ממני, ובגלל זה מזל שאתה לא מקבל את המכתבים האלה) עד כמה באמת השתניתי בתקופה האחרונה (וואו, כבר כמה חודשים? נדמה כאילו עברו רק יומיים) וכמה באמת לימדת אותי.

אתה זוכר שסיפרתי לך על משמרות הקמחא שלי השנה, ועל זה שיצא לי להיות ראש צוות? אני לא יודעת אם אתה זוכר (כמו שאני מכירה אותך אתה כן), אבל התלהבתי כל כך מההדרכה של הנוער הצעיר איך לפעול שהחלטתי שאני רוצה לצאת לקורס מדריכים ולהדריך את דור ההמשך שלנו. מצאתי את זה כל כך מלהיב להסביר להם איך לפעול, ומה לעשות, ואיך כן מתנהגים ואיך לא מתנהגים, וממש ללמד אותם מה זה אומר להיות מתנדב במד"א. זה היה כל כך מגניב עבורי, וכל כך טבעי עבורי, באיזושהי רמה, שהחלטתי שאני אבקש לצאת לקורס מדריכים. אפילו התרגשתי לקראת זה.

ביקשתי. זה היה לפני כמה חודשים. אתמול פורסמו השמות של החבר'ה שהתקבלו. אני לא ברשימה.

לפני שנה הייתי נעשית עצובה, הייתי מתלוננת שאני מהטובים שיש להם ורק בגלל שלא יצא לי לעשות משמרות לאחרונה לא אומר שאני נוטשת, הייתי אולי אפילו מתאכזבת כל כך שממש לא הייתי ממשיכה ללמוד למתכונת מחר. אני מכירה את עצמי – עד לפני כמה חודשים תמיד, וגם היום לפעמים, כשיש לי ירידה משמעותית במצב הרוח קשה לי לעבוד. היום אני יודעת איך להתמודד עם זה, לפני כמה חודשים לא ידעתי, וזה תמיד היה פוגע בי.

אבל אני בסדר.

כשהתקשרתי לאמא לספר לה את זה אמרתי לה שאני לגמרי בסדר עם זה. אמרתי לה שאני לא מופתעת, שעם כמות המשמרות שיצא לי לעשות בחודשיים וחצי האחרונים זה ממש לא מפתיע, ושהאמת היא שלא ציפיתי שיתנו לי לצאת לקורס הזה. גם עוד לא יצא לי להיות חונכת. נכון שתפקדתי יפה בקמחא ושאני התלמידה המצטיינת של הקורס (וכידוע לך, לא כי אני חורשת לקראת מבחנים ומוציאה ציונים טובים), אבל זה לא אומר כלום והאמת היא שבכלל לא הייתי בטוחה שזה ישפיע. ואז גם אמרתי לה שזה בסדר גמור, כי יש לי המון תכניות לשנה הבאה, והאמת היא שאני בכלל לא בטוחה איפה הייתי מכניסה את זה, בין האוניברסיטה (אני מקווה שאני אתקבל) למועדי ב' שאני אעשה לביה"ס לסתם תחביבים ומשמרות רגילות. ואם להגיד את האמת, התזמון של ההודעה הזאת הוא טוב, כי אני באמת חושבת שזה עדיף גם למד"א וגם לי. נכון שהייתי נהנית מהדרכה, אבל עדיין.

ואז היא אמרה לי שהיא גאה בי.

שאלתי אותה על מה. היא אמרה שאני מקבלת את זה בצורה מאוד בוגרת, ושממש לא הייתי רואה את זה ככה לפני שנה. היא יודעת בדיוק את מה שאמרתי לך קודם, שהייתי מגיבה בצורה די מזעזעת ומסרבת להקשיב לכל דבר שאומרים לי בנוגע לזה.

אמרתי לה בתגובה שזה כי מישהו חכם אחד לימד אותי פעם שזה בסדר כשתוכניות משתנות, וזה בסדר כשדברים שמצפים להם לא מגיעים, או שהחיים לא הולכים בדיוק במסלול שתכננו. נכון שהתרגלתי לרעיון שאני אעשה את הקורס ואפילו אהבתי את הרעיון של להדריך, אבל זה בסדר גמור גם אם אני לא אעשה את זה, וכאמור, אני באמת בסדר עם שאר התוכניות שלי לחיים. נכון, אני קצת מאוכזבת, אבל גם זה בסדר. אי אפשר לחיות את החיים בלי להתאכזב, וזה עוד משהו שאני לומדת לקבל. אבל בסופו של דבר, הכל התחיל ממשהו שבנאדם חכם לימד אותי פעם..

אתה מכיר אותו במקרה? מורה לאזרחות, קצת דומה לך, היה קרוב אליי פעם?

אתה יודע, החודשיים וחצי האחרונים היו מטורפים. אני כבר בקושי נושמת. אני כבר רואה את קו הסיום (רק עוד חודש...), אבל אני כל כך עייפה מכל מה שעברתי שכבר כמעט שאין לי כוח לזה. נשארו רק שתי מתכונות, חמש בגרויות ופסיכומטרי, ואני לא יכולה לחכות שזה יגמר כבר.

סתם בשביל השעשוע, לפני כמה ימים אמא אמרה לי שזה טוב, כי נשאר לי רק עוד חודש והוא עמוס פחות מהקודם. אמרתי לה שאני מעדיפה שלושה שבועות עם שלושה מבחנים בשבוע מאשר תשעה עם אחד בשבוע, והיא די ביטלה את זה. אתמול, כשהיא ראתה איך אני מבזבזת זמן קצת יותר בימים האחרונים, היא אמרה לי שכנראה שאני צודקת ולי באמת מתאים יותר עומס. כשאני כותבת לך את זה אני פתאום חושבת לעצמי שזה קצת מזכיר לי אותך- לא החלק המבזבז זמן, החלק שעובד ממש טוב כשיש לו המון דברים לעשות וזמן מספיק בקושי.

וזהו. אז רק רציתי לספר לך את זה. וגם אם אני לא אצליח להגיע לאוניברסיטה, אני בטוח אמצא לי משהו לעשות. אני לא מסוגלת להשאיר לי זמן פנוי, אתה יודע. (-;

עוד 11 יום נגמרים הלימודים! אני עוד זוכרת את ההתחלה שלהם... מרגיש מוזר. מוכן לזה?

אה, כן, ואתה הולך לשבוע הספר? אני חושבת לנסוע לת"א, זה תמיד אדיר שם. למרות שבפעם האחרונה שהיינו שם השארנו שם כמעט אלף ש"ח, אז...

אן.