הפחדת אותנו למוות!
אני יודעת שכבר אמרתי את זה, אבל אני עדיין בהלם. אני לא מאמינה שהבגרות היתה קלה כמו שהיא היתה. זה נראה כל כך הזוי, כל כך לא הגיוני... אתה בטח יודע על מה אני מדברת. לא חשבתי שיש סיכוי שתהיה בגרות קלה כזאת. למען האמת, הייתי בטוחה שאתה צודק כמו תמיד והבגרות תהיה קשה. אחרי מתמטיקה, רפואה וכימיה, הייתי בטוחה במאה אחוז שאתה צודק, לא רק בתשעים.
והיה קל. תאמין או לא, אני עדיין רועדת מהקלה.
אז זהו. סיומה של תקופה... שאין לי מילים לתאר. אם מסתכלים על התקופה האחרונה, על החודשים האחרונים, של הלמידה המטורפת לבגרות ולפסיכומטרי, אני יכולה רק להגיד תודה לאל שזה נגמר. אני לא מתחרטת על זה שלקחתי על עצמי כל כך הרבה - בסופו של דבר נהניתי - אבל תודה לאל שזה נגמר. אם מסתכלים על השנה המדהימה הזאת... וואו.
אני לא אכתוב הרבה, כי את רוב מה שאני רוצה להגיד כבר כתבתי לך. כתבתי לך שזאת היתה השנה הכי מדהימה שהיתה לי, גם אם לא במילים האלה. כתבתי לך שאני מאושרת שאי פעם נכנסת לחיים שלי. כתבתי לך את כל התודות שלי על כל שניה מהשנה הזאת, כי מה שזה היה... זה היה מדהים. אני מתחרטת על דברים מאוד ספורים, אבל בגדול אני מרוצה מזה שהיה מה שהיה. אני מרוצה, ואני שמחה, ואני לא ממש יכולה להביע מה עוד, אבל זאת רשימה של הרבה מאוד רגשות טובים ואופטימיים.
ואני לא יכולה להסביר כמה אני שמחה שהיום קרה כמו שהוא קרה. נכון, לא יצא לי לשאול את השאלות שלי (המפ), אבל כמו שאמרת, אתה כאן גם בשנה הבאה. אז אני לא דואגת. זה עוד יקרה.
אני... וואו. אני כל כך שמחה שיצא לנו לדבר היום. זה הרגיש כאילו הכל בסדר, כי באמת הכל בסדר. האמון שלך, הרוגע... אני מאושרת שזה קרה כמו שזה קרה, ושיצא לי לספר לך את מה שסיפרתי לך.
אז כן, אני יודעת, המכתב הזה קצת קצר... אבל אני לא באמת מצליחה להביע כאן שום דבר. וחוץ מזה... אחרי המכתב שכתבתי לך אתמול ונתתי לך היום... אתה יודע, צריך לחשוב קצת. (-;
ואתה יודע מה, אני רגועה. אני אראה אותך בשנה הבאה בריא ושלם (בבקשה), ואני אהיה בסדר ואתה תהיה בסדר והכל יהיה בסדר.
אני רגועה.
ואתה יודע, (חשבתי על זה פתאום ואני מרגישה צורך להוסיף את זה), הייתי בטוחה שהיום יהיה נוראי. אני שונאת פרידות, גם אם הן זמניות. אני כל כך מפחדת שיקרה משהו לאנשים שאכפת לי מהם, שגם אם הפרידה היא קצרה, אני דואגת. אני גם מפחדת שהפרידה תהיה לתמיד ואני אאבד מישהו שאני סומכת עליו. ובקיצור, אני שונאת פרידות.
וביום שלישי, אחרי שעברתי את הפרידה הזמנית עם MIG (כי אנחנו הרי ניפגש בשנה הבאה)... זה היה לי עצוב. הייתי שמחה אחרי השיעור, כי נהנינו והיה מעניין ובאמת היה מדהים, אבל בערב הייתי קצת עצובה, כי זה מוזר לעבור מפגישה שבועית במשך שבעה חודשים ללא להתראות חודשיים. ואז חשבתי לעצמי שאותך אני רגילה לראות יותר...
אבל אני באמת בסדר. כי אני יודעת שאני אראה אותך בשנה הבאה ואני יודעת שהכל יהיה בסדר.
תשמור על עצמך. בבקשה.
אן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm