מר ג' אמר לי פעם שאני צריכה להתמקד בדברים הטובים, בצדדים החזקים שלי. הוא אמר לי לעשות רשימה של הדברים הטובים שבי ושל הדברים הרעים שבי ואז להתחיל לעבוד עליה, להתמקד בדברים שכתובים בצד של הטוב ולא בצד של הרע. עוד באותו היום עשיתי את זה, אבל הגעתי למבוי סתום אחרי פחות מעשרה דברים חזקים וכמה דברים חלשים. באופן לא מפתיע, היו לי יותר דברים חלשים שמצאתי בעצמי מאשר דברים חזקים.

שלושה וחצי חודשים לאחר מכן מצאתי את עצמי שוב עורכת רשימה. כבר הייתי כמה חודשים בתוך הטיפול הפסיכואנליטי האמיתי וחודשיים אחרי שהחלטתי שאני הולכת לשנות את החיים שלי, והחלטתי שבשביל לדעת מה לשנות אני צריכה לעשות רשימה של דברים שאני מרוצה מהם ודברים שאני לא מרוצה מהם. זה לקח קצת זמן, אבל בסוף הגעתי לרשימה ארוכה ואמיתית של רוב התכונות שלי (וכל הזמן אני מוצאת עוד דברים), ואז התחלתי לעבוד עליה. כשאני מסתכלת עליה היום אני מגלה שני דברים- שיש יותר יתרונות מחסרונות, ושאני בנאדם מאוד מורכב.

ואז אני חושבת לעצמי: הרי זה בדיוק מה שאני אוהבת בבני אדם. את המורכבות שלהם. זה מדהים כמה שאנשים מצד אחד יכולים להיות טובים, אכפתיים, אדיבים והכל, ומצד שני יכולים לפגוע בצורה נוראית ממש. זה מדהים איך שלאנשים יש גם חסרונות וגם יתרונות והכל יוצר מן שלם מיוחד כזה, שאין אף אחד שזהה לו.

מר ג' אמר לי פעם שאין אדם בלי יתרונות וחסרונות (וזאת היתה אחת הסיבות שבגללן במשך הרבה מאוד זמן לא רציתי להיות אנושית), ויש רוב שנכנע לחולשות שלו ומיעוט שמתפתח מהן, משנה אותן, וככה הופך לשלם יותר. כשאני חושבת על זה עכשיו אני מבינה שבעצם, בני אדם לא היו יכולים להיות שלמים בלי חסרונות - כמו שאין אור בלי חושך ואין שמח בלי עצוב, חייבים להיות גם צדדים שליליים בשביל שיהיו צדדים חיוביים. זה מה שהופך אותנו לאנושיים, זה מה שהופך אותנו לאמיתיים, ויותר מהכל, זה מה שהופך אותנו לשלמים.

וכאן בדיוק מצויה המורכבות של בני האדם. כי בני האדם (וכאן לדעתי רוב תוכניות הטלוויזיה נכשלות) הם לא יצורים פלקטיים. הם לא בעלי תכונה אחת מרכזית והשאר סוג של סובב סביב זה. יש להם הרבה מאוד תכונות שבונות אותם, הרבה תכונות שמלוות אותם מהלידה וכנראה ילוו אותם עד המוות, והרבה תכונות שהם תופסים בדרך שנקראת החיים. חלק מהתכונות האלו הן חיוביות, חלק מהתכונות האלו הן שליליות. חלק מהאנשים נוטים יותר לכיוון הדברים שנראים לנו שליליים, חלק נוטים יותר לכיוון הדברים שנראים לנו חיוביים.

והעניין הוא שאנחנו לא באמת יכולים לשפוט אנשים (בסדר, מר ג', צדקת שוב. אתה מרוצה?). אנחנו לא באמת יכולים לשפוט אותם, כי אנחנו לא באמת מסוגלים לראות את כל המכלול שמרכיב אותם. המכלול הזה מושפע מהעבר של אנשים, מהתכונות שאיתן הם נולדו, מהדברים שלימדו אותם בבית, מכל כך הרבה גורמים שהופכים את ההבנה המושלמת של בנאדם לבלתי אפשרית. רוג'רס אמר שכל אדם הוא ייחודי ואי אפשר באמת להבין אדם אחר ב-100%, ואני מאמינה שזאת בדיוק הסיבה. אנחנו כל כך מורכבים, נבנים מכל כך הרבה דברים, שזה לא באמת אפשרי להצליח להבין מישהו בשלמות. תמיד יהיה משהו בלתי מובן, משהו שאי אפשר למצוא את הדרך להבנה שלו.

ואני חושבת שזה בדיוק כל הכיף.

לא הייתי רוצה לראות דמויות פלקטיות. נכון, יש מקרים שבהם הייתי רוצה שבני אדם לא היו רעים כמו שהם יכולים להיות ולא היו פוגעים באנשים אחרים בכוונה, ובכלל לא היינו רוצים שדברים כאלה יקרו, אבל זה לא יכול להתקיים. כי אנשים מושפעים ממה שקרה להם, מתשוקות שלהם ומרצונות שלהם יותר משזה נראה, ובסופו של דבר, לא יכולה להתקיים חברה אנושית שבה הם לא. כמו שלא יכולה להתקיים חברה אנושית שיש בה רק טוב ואין בה רע בכלל. ודרך אגב, זה מדגיש את הנקודה של מר ג' על האנשים שנכנעים לחולשות שלהם.

אבל כאמור, גם אם זה היה אפשרי, לא הייתי רוצה לראות את זה. אנשים כאלה הם אנשים... משעממים. אנשים שהם פלקטים, שיש להם תכונה אחת מרכזית וכמה קטנות אבל בקושי יש חסרונות, אנשים שלא ממש מכירים חסרונות, כל אלה... אלה לא אנשים מעניינים. הם לא אנשים אמיתיים. אחד הדברים שאני אוהבת ולא אוהבת בלעבוד עם בני אדם היא שהם לא צפויים. אפשר לנחש מה אנשים שמכירים יעשו, אבל קשה מאוד לנחש בנוגע לאנשים אחרים, וגם כשמכירים אותם לפעמים טועים. ואי אפשר לדעת מה באמת יקרה כי כל בנאדם פועל אחרת וכל בנאדם מדרג את התכונות שלו אחרת, והדירוג הזה לא תמיד מתאים לדירוג של הסביבה. ואם לא היו להם חסרונות, או שהם היו בנויים סביב תכונה אחת... הם היו צפויים לחלוטין. קל מאוד להבין אותם.

ונכון שהמורכבות הזאת של אנשים יכולה להטריף, אבל זה כל העניין. בגלל זה אני חושבת שכולם צריכים לעבור טיפול פסיכואנליטי, למרות שזה כואב, כדי להבין את עצמם טוב יותר ולהבין את המורכבות שלהם טוב יותר. להבין מה גורם למה ומה נובע ממה. ברגע שאתה מכיר במורכבות של עצמך כמשהו חיובי ולא כ"אני דפוק", קל הרבה יותר לקבל את הסביבה. כי בעצם אתה מכיר בזה שהיא מורכבת מהרבה פרטים שגם הם מורכבים לא פחות ממך, ואתה מבין שזה: א. המקום שמתאים לך (עם בני אדם, לא במקום ספציפי), וב. תקין לחלוטין ובסדר לחלוטין.

ואני כל כך אוהבת את המורכבות הזאת של אנשים. לנסות לפצח את החידות שהם מציגים.

אולי אני באמת צריכה להיות פסיכולוגית.

אן.

הייתי אתמול בהחלקה על הקרח בפעם הראשונה בחיים שלי (טכנית זאת השנייה, אבל הייתי כל כך קטנה בפעם הקודמת שאני לא זוכרת את זה). היינו שעה על הקרח והיה ממש כיף. אפילו הצלחתי להחליק כמו שצריך בסוף. חשבתי על זה שאני גאה בעצמי שאני מוכנה לנסות דברים למרות שהם מפחידים אותי, כי הרעיון של ללכת על קרח עם נעליים שעומדות על חוד... זה קצת מפחיד.