מה שלומך? איך עבר עלייך השבוע?

השבוע שלי היה פחות או יותר בסדר, וכתבתי לך לא מעט במהלכו, אז אני לא אפרט על זה יותר מדי כרגע. אתה יודע איך זה, אני עדיין לומדת להתרגל לעובדה שחופש ואין שום דבר דחוף שאני צריכה לעשות - שום מבחן, שום עבודה, שום דבר. אני מניחה שלך אין את הבעיה הזאת - לך בטח יש מספיק מה לעשות. אני מכירה אותך.

הערת אגב: כתבתי אתמול! אין לך מושג כמה התקדמתי אתמול. אם אני אמשיך להתקדם ככה, אני באמת עשוייה לסיים לכתוב את הספר הזה עד סוף החופש. כמובן, אין סיכוי שאני אצליח להמשיך להתקדם ככה לאורך כל החופש... אבל אפשר לקוות, נכון?

בכל מקרה, לא תאמין מה קרה לי הבוקר. ראיתי את הרפורמה החדשה של משרד החינוך (אני מצטערת, אבל לא נמאס להם לצאת ברפורמות לא טובות?), אז כתבתי על זה משהו, ואז צייצתי לחברה אם היא ראתה מה קרה (היא גם גרה בישראל... החברה שאמרתי לך שקטנה ממך בכמה שנים?). התשובה שהיא ענתה לי זה שממש לא מעניין אותה מה קורה עם התיכונים, כי היא עובדת בגנים, ולא אכפת לה מה קורה בכל מקום אחר שקשור למערכת החינוך.

וואלה, הייתי בהלם.

אתה יודע, בדרך שבה אני מגדירה חברות, אחד הדברים שקורה הוא שלשני החברים האלה אכפת אחד מהשני ומהדברים שקשורים אחד לשני. אתה יודע, אם אחד מהם מתעניין במשהו או עובד במשהו וקורה משהו (אני יודעת, השתמשתי במילה הזאת יותר מדי במשפט אחד) שמשפיע עליו או על העבודה או התחביבים שלו, והוא הולך לספר לשני, השני לא אומר שזה לא מעניין אותו, אלא מקשיב ומתעניין. ואם השני רואה משהו שקשור לראשון בעיתון או בחדשות אז הוא ישאל על זה. אתה יודע, דברים פשוטים כאלה. לא אמרתי שהם חייבים לאהוב את אותם הדברים, אבל רק להתעניין מעצם היותם חברים.

ואז היא אמרה את זה, ומצאתי את עצמי תוהה אם אני מדברת עם מישהי בת 30+ או עם נערה בת 15. (אמרתי את זה לאמא, דרך אגב. היא אמרה שזאת התנהגות שהיא היתה מצפה לה מטינייג', לא מאישה בוגרת, ושאולי בגלל זה היא לבד.)

ומפה לשם רבנו במשך איזה שעה, היא לא הבינה את מה שאני ניסיתי להגיד לה ובאיזשהו שלב היא החליטה שזאת רק אני תוקפת אותה ושהיא היתה בסדר גמור (מה שמאוד מאכזב אותי). ובאיזשהו שלב החלטתי שאני כבר לא עונה לה יותר כי הויכוח הזה צריך להיעצר (מה שהייתי צריכה לעשות כבר קודם, אבל אולי קצת נסחפתי) והיא המשיכה לתקוף ולזלזל במה שאני אומרת ("הויכוח הזה נגמר כי את אומרת? כן המפקדת").

ואתה יודע מה? זה ממש מאכזב.

כשהתחברתי עם אנשים גדולים ממני ציפיתי שהם גם יהיו בוגרים כמוני/ממני. עד איזשהו שלב הם באמת היו בוגרים יותר, ובאמת היה לי מה ללמוד, או שהם לפחות היו ברמה שלי אז הסתדרנו, אבל כשאני חושבת על זה היום, אני נמצאת במקום אחר. אני נמצאת במקום שבו אני מטפלת בעצמי ואני אקטיבית, ואני משנה דברים בדיוק כמו שלימדת אותי, ואני עושה משהו שרוב האנשים לא מצליחים לעשות כל החיים שלהם. ואני רק בת 17. אני חושבת שאני אפילו משיגה אותך כשהיית בגילי. ואתה יודע, אולי עכשיו באיזשהו מקום חלק מהם קצת... ילדותיים עבורי.

אני לא אומרת שאני אנתק קשרים עם אנשים רק בגלל שהם לא במקום שאני לא נמצאת בו, כי אחרת אני אהיה מאוד בודדה. כי האנשים כמונו... הם נדירים. אני כן מנסה לעזור להן, אני כן מנסה ללמד אותן דברים בדרך שאתה לימדת אותי - לא בהכרח דרך ההיגיון אבל בדרך שהן יבינו והדברים שלימדת אותי עדיין יעברו אליהן. אני רוצה לראות אותן מאושרות כי אכפת לי, ואתה יודע איך זה- קשה לראות אנשים שאכפת לך מהם כשהם אומללים. אז אני מנסה לעזור.

אבל עדיין, באיזשהו מקום... דברים קצת מאבדים מהטעם שלהם, אתה יודע? נכון שאני צעירה ויש לי עוד הרבה מה ללמוד, אני לא אומרת שלא. אני נהנית ללמוד מאנשים, לא משנה בני כמה הם או כמה הם בוגרים נפשית או כל דבר אחר. אם אני לא לומדת מהם משהו נפשי עמוק כמו שלמדתי ממך, לפחות אני לומדת דברים אחרים. אבל עדיין, סיטואציה כזאת גורמת לי לתהות אם בכלל החברות הזאת תחזיק מעמד. נכון שהיא החזיקה מעמד שנה וחצי, אבל העובדה שאני צריכה עשר דקות בשביל למשוך את תשומת הלב שלה למשהו שאני רוצה לדבר עליו, או שאני מתווכחת איתה על זה... זה עצוב. וזה לא מה שהייתי מצפה מאישה בגיל הזה.

ובשורה התחתונה... אני לא יכולה שלא לזכור איך דברים היו בינינו או איך דברים איתי ועם החבר הכי טוב שלי. איתו אמנם לא נכנסתי לעומק שנכנסתי אליו איתך, והוא אמנם לא מבין כל חלקיק ממני, אבל אנחנו חברים טובים ויש לנו קשר עמוק ומבוסס, ושנינו תמיד שם אחד בשביל השנייה וכו'. וזאת חברות אמיתית, לטעמי. ואתה יודע, אני זוכרת שסיפרתי לך על הקורס שהתקבלתי אליו, ולמרות שאני בטוחה שמד"א לא ממש בראש מעינייך, שאלת והגבת. וזאת חברות (זה היה בתקופה שעדיין לא היה אכפת לך להגיד שאתה חבר שלי...).

ואני לא מתכוונת לנתק את זה רק בגלל זה, או להימנע מלהתחבר עם אנשים אחרים, כי אלה בדיוק המסקנות הלא נכונות. אבל... אולי אני פשוט צריכה להיות קצת יותר זהירה לפעמים, אתה יודע? פשוט... לא לצפות ליותר מדי. לחנך לאט ובזהירות. לא לרוץ יותר מדי קדימה, כי בסופו של דבר, רוב האנשים הם לא אנחנו, אלא אנשים רגילים.

ואני חושבת שגם אתה היית מאשר את המסקנות האלה. היית מתחיל להגיד לי לא להגיע למסקנות הלא נכונות, הראשונות שהזכרתי, ואני הייתי מהנהנת ואומרת לך מה המסקנות שכן הסקתי, ואני בטוחה שהיו לך הערות (בכל זאת, אתה קצת יותר בוגר ממני), אבל בגדול היית מסכים עם המסקנות שלי, אני חושבת. אולי לא היית מסכים עם ההורדה בדרגה של האנשים הרגילים, אבל הם באמת לא אנחנו. ועל זה אני כבר יודעת שאני צריכה לעבוד.

אז אתה יודע מה? אני מתחילה לחשוב שאני אהיה בסדר בסופו של דבר. לא, אני לא מתחילה לחשוב. אתה גרמת לי להאמין בזה, ואני באמת מאמינה בזה.

ולימדת אותי נכון, כי אחרת לא היה לי הקול הזה בראש שאומר את הדברים שאתה אומר בקול שלך. לאט לאט אני מתקרבת אלייך.

הבטחת לי פעם שאם אני אעשה את השינויים האלה הכל יהיה בסדר. הבטחת. ואתה יודע מה? כרגיל, צדקת.

xxx

שיהיה סופ"ש נהדר,

אן.