רציתי לכתוב לך על שתי ההבנות שהיו לי היום (וזה יגיע). רציתי לכתוב לך על זה שאבא שלי בחו"ל לשבועיים והפעם אני לא בורחת ומעמידה פנים שהוא פה. רציתי לכתוב לך על זה שאני רוצה לשנות ואולי אפילו אחשוב לשנות דברים בביה"ס.

ואז קראתי את המשפט הזה: "אני מאמין בך וביכולות שלך וחושב שאת יכולה לקחת את עצמך לאן שאת רוצה".

ואני אגיע, אני... אני אגיע לכל הנושאים האלה, בהמשך, אבל... אני פשוט לא יכולה לתאר את הרגשות שהמשפט האחד הזה מעלה בי.

מר ג', (והלוואי שהייתי יכולה לכתוב את השם שלך כאן, כי זה היה הופך את זה לכל כך הרבה יותר אישי),

אתה אחד האנשים הכי מדהימים שפגשתי אי פעם. אחרי הויכוח שהיה לי בבוקר והדרך שבה התנהגתי כמו בוגרת, אחרי הדברים שאמרתי היום ואיך שאני מתנהגת בחודשים האחרונים... אני פשוט לא יכולה שלא לשמוח על זה שפגשתי אותך, על זה שהצלחת למצוא את הדרך אליי ועל זה שנתתי לך לשנות אותי. לאורך כל היום לא הפסקתי לחשוב על זה שלא הייתי במצב הזה בלעדייך היום, וכשאני קוראת את המשפט הזה, כשאני כמה האמנת וכמה תמכת וכמה עשית... I'm in awe. אני לא יכולה שלא להיות. כי זה אחד הדברים הכי יפים שראיתי מעולם.

והמשפט הזה מדגיש בדיוק את כל מה שעשית בשבילי.

היו לי תובנות היום, ובגלל זה אני כותבת לך שוב. פעמיים ביום זה לא מעט, ואני יודעת שאני עושה את זה הרבה לאחרונה, אבל הייתי עושה את זה גם פעם כשהיו לי תובנות, אתה זוכר? הייתי שולחת לך שתיים, אפילו שלוש הודעות לפני שהספקת לענות על הראשונה, ברגע שהיו לי תובנות, ואתה תמיד היית מקדיש את הזמן לענות לכולן ולהראות לי כמה למדתי. ("את לא טפשה, את לומדת", זוכר?)

התובנה הראשונה שהיתה לי היא שלא קל לשנות דעות שמלוות אותו כבר שנים. אני מאמינה כבר כל כך הרבה זמן שבני אדם הם מיותרים, שלוקח לי קצת זמן לשנות את דעתי בנושא הזה. נכון שברוב הזמן אני ממשיכה להיות אופטימית ונחמדה ולא שונאת בני אדם, אבל ברגעים שמרגיזים אותי אני חוזרת בדיוק לאותה תבנית התנהגות שאני מכירה כבר שנים, הווה אומר להרחיק את העולם ולהעמיד פנים שאני היחידה שמשנה.

והאמת שזה לא תקף רק לדעות. זה תקף לכל סוג של תבנית התנהגות שמלווה אותנו במשך הרבה זמן. לי יש מזל - אני מתחילה את התהליך הזה כשאני בת 17 ואין לי הרבה שנים מאחוריי, אבל זה עדיין לא פשוט. כשאני רגילה כל כך לדברים כי הם מלווים אותי הרבה זמן, קשה לי יותר לשנות אותם. זה לא הופך את זה לבלתי אפשרי - אני הולכת להילחם במצבים פסיכולוגיים, אפילו - אלא רק מקשה על התהליך. אבל אתה יודע מה? אני לא דואגת. אני מסוגלת לעשות את זה.

זה פשוט הולך להיות קצת קשה יותר משחשבתי שזה יהיה.

הדבר השני שהבנתי זה איך אתה מרגיש.

אחותי סיפרה לנו היום שיש להם בעיות עם הקפיטריה בביה"ס שלהם. אמרנו לה שאם הם לא מרוצים, הם צריכים לפנות למישהו ולהגיד שהם לא מרוצים. היא אמרה שאין טעם לעשות את זה, ושאין להם כוח ושזה גם ככה לא ישנו כלום. אמרנו שאם הם לא יעשו כלום שום דבר בטוח לא ישתנה, ושאם היא לא היחידה שחושבת ככה, אז יש טעם לשנות. היא התחילה לתרץ ש"לא כולם חושבים ככה" וש"זה קשה מדי"... אתה יודע, הדברים הרגילים שבני אדם אומרים כשהם נהנים יותר מלהתלונן מאשר מלשנות?

לא הייתי מופתעת במיוחד - אני יודעת שרוב האנשים כאלה - אבל לא הצלחתי להבין אותה (או את רוב בני האדם, לצורך העניין). איך יכול להיות שהאנשים האלה נמצאים במקום מסוים, במקום הזה יש דברים שמפריעים להם, והם לא עושים כלום כדי לשנות את זה? איך זה יכול להיות שהם חיים במדינה, נגיד, שעושה דברים שלא מתאימים להם, והם פשוט עוברים הלאה ואומרים שזה לא משנה? (אפשר לקחת כדוגמא את הקיצוץ של הקיצוץ בשכר של השרים, שמשום מה אף אחד פה לא מחה כשהוא קרה.)

וזה הפריע לי. זה הפריע לי לראות שלבני האדם לא אכפת ושזה בכלל לא משנה להם. זה הפריע לי לראות שכולם עסוקים רק בעולם הקטן שלהם ואפילו בו הם לא מוכנים לעשות הרבה. אמרתי לאמא אחרי זה שהיא מראה בדיוק את כל מה שרע במדינה - לא, בעולם הזה. זאת בדיוק הבעיה של האנשים בעולם הזה, ומשום מה אף אחד לא מוכן לשנות אותה. ואני פשוט לא מצליחה להבין איך זה קורה.

לא התכוונתי לשנות. היו לי חלומות על לעשות שינויים ענקיים (סוד קטן... כשהייתי קטנה כתבתי סיפור על ילדה שכובשת את כל העולם, הופכת אותו למדינה אחת ואז משנה אותו לטובה. אני מחייכת כשאני כותבת לך את זה, כי זה מאוד תמים ואני גם חושבת שמקסים. אין לי את כולו, לצערי - כנראה שהלך המחשב ולא הספקתי לגבות אותו לפני.), היו לי חלומות על להפוך את המדינה ואת העולם כולו, אבל ככל שגדלתי הבנתי שיש לי פחות ופחות סיכוי להצליח לעשות את זה. אני אחת, יש לי דעות מאוד מוזרות בנוגע לדברים, וגם אם אני אצליח להגיע לפוליטיקה (כבר קלוש) - אני לא הולכת לאהוב את התחום הזה. ויתרתי מראש.

ואז כשאמרת לי שחשבת על זה, מיד חייכתי, כי גם אני מכירה את זה. אבל ידעתי שאני בחיים לא אצליח לשנות שם את מה שאני רוצה לשנות, ומראש ידעתי שאני לא אוהב את התחום הזה (תחום שבו דוקרים אחד את השני בגב ומשקרים אחד לשני ולבוחרים...), ואמרתי לעצמי שאין טעם בלהיכנס לזה בכלל. חשבתי שהרעיון שלך על שינוי הוא קצת... אני אודה בזה, נאיבי (במובן הטוב! מאוד. אני אוהבת את זה בך).

ואתה יודע, אחרי שהיא אמרה מה שהיא אמרה היום, ואחרי שכל כך הרבה אנשים שמעו את הדעות שלי ואמרו לי "לכי תהיי שרת החינוך" או משהו דומה (גם MIG אמר את זה...), הבנתי פתאום ש... שאולי אני כן רוצה להילחם. שאולי אני כן רוצה להיות חלק מהמיעוט שמשנה דברים, שאני כן רוצה להסתכן, להיות חלק מתחום שאני לא אוהבת, אבל להיות מסוגלת לשנות דברים. אמא העלתה הצעה שאני אנסה להיות חלק ממועצת התלמידים בשנה הבאה, ואמרתי - את יודעת מה? למה לא? אני כנראה לא אצליח להגיע לשם, זאת השנה האחרונה בתיכון ואני לא מוכרת בכלל, אבל למה לא?

ופתאום... אני מבינה איך אתה הרגשת. איך אתה מרגיש. הרצון הזה לשנות, הצורך הזה לשנות, הראיה הברורה של כל מה שלא נכון ולא תקין והידיעה שאף אחד אחר לא ישנה את זה... אני יודעת בדיוק איך אתה מרגיש, ואני יודעת בדיוק למה רצית לעשות את מה שרצית לעשות, וגם למה פעלת כמו שפעלת. ומי יודע? אני אפילו עשויה להצליח.

מה שאמרתי על אבא קודם...

בסוף שנה שעברה, ביוני, אבא שלי ואחותי נסעו לארה"ב. הם נסעו, הם נהנו ואני באמת שמחה שהם נסעו (גם כי הם נהנו וגם כי זה אפשר לי להגיע לכנס בשיקגו באוגוסט... מה לעשות, אני אנוכית לפעמים), אבל הנסיעה שלהם היתה לי מאוד קשה. הם נסעו לשבוע, וכל השבוע הזה הסתובבתי בבית והעמדתי פנים שהם שם. בדברים הקטנים, לא בלדבר איתם או משהו - לסגור את הדלת של אחותי בלילה או של החדר של ההורים שלי בצהריים, כי הם "ישנים", או כל מיני דברים כאלה.

והיום בשש בבוקר אבא נסע לגרמניה לשבועיים, לאיזה כנס שיש לו... ואני החלטתי שהפעם אני מתמודדת. זה לא יהיה קל, זה יהיה מאוד מוזר, אבל הפעם אני מתמודדת.

ואתה יודע... זה לא היה קורה בלעדייך.

אן.

כמו שאתה בטח יכול לנחש, המכתב הזה מאתמול. מסתבר ששכחתי לפרסם אותו.