אז הייתי במשמרת אתמול. במרחב (או שזה בכל הארץ?) הוסיפו מן משמרת בוקר-ערב כזאת, שמתחילה בעשר ומסתיימת בשש (אותן שמונה שעות של הבוקר, שפשוט הזיזו אותן בשלוש שעות), ויצא לי לעשות את זה אתמול בפעם הראשונה. מעבר לשעות הנוראיות (המשמרת כוללת בדיוק את כל השעות החמות, מה שבקיץ הופך אותה לסיוט) ולנוער החדש שעדיין חושב שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, היה די סביר.

באיזשהו שלב שלחו אותנו לאיזה קריאה, אני לא זוכרת איפה. אז הגענו לשם, ירדנו מהאמבולנס, עלינו לבית של המטופל ושאלנו אותו מה קרה. זה נראה היה כאילו הכל היה בסדר - למרות שזה לא אומר כלום, כי הרבה מהמצבים שאנחנו מטפלים בהם בקושי נראים על אדם. ובקיצור, שאלנו אותו מה קרה ולמה הוא הזמין אותנו, והוא אמר שהוא מטופל פסיכיאטרי, שהוא לא מרגיש טוב כבר שנים ושיש לו מחשבות אובדניות.

לנהג בבירור לא היה מושג מה לעשות איתו ("אם אתה מרגיש לא טוב כל כך הרבה זמן למה קראת לנו עכשיו?" ועוד שאלות דביליות בסגנון), אז תפסתי שליטה והתחלתי תחקור מלא. אני לא אפרט מה היה לו ואיך הטיפול שלו (חיסיון רפואי), אבל דיברתי איתו לאורך כל הנסיעה שלנו וגם כשהגענו לבית החולים, והיה לו המון מה לספר. אני טובה בלהקשיב, והיום כשיש לי קצת ידע פסיכולוגי ופסיכיאטרי, גם ידעתי איך להתמודד עם מטופל פסיכיאטרי במסגרת אמבולנס. אז לאורך הנסיעה שאלתי אותו מה הוא מרגיש, מה הוא לוקח, איך הוא מתמודד ואיך נראה הטיפול שלו. הוא סיפר שהוא עייף ואין לו כוח לכלום יותר, וניסיתי להראות לו, בזמן הקצר מאוד שהיה לנו, שהוא מסוגל להמשיך להתמודד. רוב האנשים לא מכירים את רורק, אז הבאתי את נאש (המגלה של תורת המשחקים. מישהו ראה את "נפלאות התבונה"?) כדוגמא שאפשר להתמודד ואפשר להמשיך לחיות.

וזה היה מעניין בכמה מובנים.

זה הרגיש טוב לנסות לעזור לאדם. אני מתחברת למטופלים פסיכיאטריים יותר משאני מתחברת לרוב המטופלים שלנו - אני מניחה שלאור הטיפול הפסיכולוגי ובעיה X. וזה הרגיש טוב לנסות להשפיע על החיים שלו לטובה, לנסות לגרום לו להרגיש טוב יותר ולראות שעדיין יש סיבה להמשיך לחיות ועדיין יש אפשרות להתקדם בחיים.

וזה היה מאוד מעניין מהבחינה הפסיכולוגית-פסיכיאטרית. זאת הפעם הראשונה שאני נתקלת במטופל פסיכיאטרי, ובניגוד לרוב האנשים, יש לי קצת ידע בנושאים האלה. זה מעניין לקרוא על הדברים האלה - אבל זה הרבה יותר מעניין לראות אותם במציאות. וכמובן שמצאתי את עצמי מרותקת למה שהוא סיפר, לדברים שראיתי עליו ולכל הסימנים של המחלה שהוא דיבר עליהם.

וזה היה מעניין בעוד מקום: המקום האישי. כי באיזשהו מקום מצאתי את עצמי מתחברת לדברים שהוא דיבר עליהם- לייאוש ולאיבוד האמון הזה בחיים ובעולם. וכשסיימנו, אחרי שיצאנו משם, חשבתי לעצמי שבעצם, ככה אני הייתי יכולה להיראות אלמלא מר ג'. הייתי עייפה כבר בגיל 16, אפילו  15 - מה היה קורה כשהייתי מגיעה לגיל הזה? הייתי בכלל מגיעה לגיל הזה או שכבר מזמן לא הייתי קיימת?

ושוב מצאתי את עצמי אסירת תודה שהוא נכנס לחיים שלי.

אז אחרי המקרה הזה ביליתי את רוב שאר המשמרת לבד, כי הייתי צריכה לחשוב ולעבד. זה היה מקרה מיוחד כזה.

אן.