יש את הרגעים האלה שבהם פוגשים את האנשים שישנו את החיים שלנו. בדרך כלל לא רואים אותם, לא מרגישים שמדובר במשהו שונה או מיוחד בכל צורה שהיא, אבל הם שם. לפעמים מדובר ברגע מרגש במיוחד, ברגע שבו הלב פועם בחוזקה והדם זורם במהירות דרך כל הורידים שבגוף. לפעמים מדובר ברגעים עצובים במיוחד או ברגעים קשים במיוחד.
בשני בדצמבר פגשתי אחד מהאנשים האלה בחיים שלי.
הייתי בהלם בפעם הראשונה שבה ראיתי אותו. לקחו לי שבועיים להתקשר אליו מהרגע שקיבלתי את הטלפון שלו, והייתי במתח כשהגיע היום שבו הוא הגיע. הוא נראה בדיוק כמו אחיו, והייתי בהלם כשראיתי כמה הוא דומה לו. הוא ראה שהייתי בהלם ושאל אותי אם חשבתי שאחיו עומד שם. הודיתי שכן. הוא ציפה לזה.
הוא ליווה אותי במשך שבעה חודשים מאותו היום. פגשתי אותו בכל שבוע, לפעמים אפילו פעמיים בשבוע. היתה תקופה קצרה שבה היו לנו יום ושעה קבועיים, מה שתמיד גורם לי לחייך, אבל בדרך כלל היינו קובעים בכל מיני ימים ובכל מיני שעות. היו פגישות בבוקר (לקראת החופש), היו פגישות בערב (והיו אפילו שתיים אחרי שמונה), ובעיקר היו פגישות בצהריים. בכל פעם שראיתי אותו חייכתי, כי ידעתי שצפויה לי שעה מעניינת. אני נהניתי, ואני חושבת שגם הוא נהנה.
הוא בנאדם מדהים. הוא אחד האנשים הכי מדהימים שפגשתי אי פעם. וכל יום אני מוצאת את עצמי מאושרת שבכלל החלטתי להתקשר.
פגשתי אותו היום שוב, אחרי שלא ראיתי אותו מתחילת החופש (גאש, התגעגעתי). פגשתי אותו, ישבתי עם אשתו, פגשתי את הילדים שלו. ראיתי את הבית שלו.
אני לא אפרט, אבל עדיין יש לי חיוך על הפנים. הוא קצת תסכל אותי עם הדבר האחרון שדיברנו עליו, אבל היה נהדר. זה נראה מקום שכל כך טוב לגדול בו. זה היה כל כך מעניין לראות אותו בסביבה הטבעית שלו- בבית, עם המשפחה שלו. עם החתולים. *צוחקת*
תודה, MIG. על הכל. 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm