הייתי אצל MIG אתמול.

האמת היא שלא חשבתי שזה יקרה. רציתי שזה יקרה (כמובן), אבל לא חשבתי שזה יקרה. וכשעלתה ההזדמנות הזאת מצאתי את עצמי מקווה שזה באמת יקרה, כי תמיד רציתי לראות איך הוא בסביבה הטבעית שלו, ואיך בכלל נראית הסביבה שבה הוא גר, איך נראה הבית שלו, איך נראית המשפחה שלו... אתה יודע, כל הדברים האלה. אני אוהבת ללמוד על האנשים שחשובים לי.

ואתה יודע, הכל התחיל בעצם מהפרויקט ברפואה. אנחנו עושות את הפרויקט על נושא מסוים, וכבר כמעט גמרתי את החלק שלי בחלק התיאורטי והיה לי משעמם. אני רוצה לגמור את הכל לפני שאני מתחילה ללמוד פסיכולוגיה בסתיו (חודשיים ויום! הסמסטר מתחיל ב-13.10 ואני לומדת בימי שני), אז עבדתי יפה בחופש. וכשראיתי שכמעט סיימתי את החלק שלי בחלק התיאורטי, חשבתי שאני יכולה להתחיל כבר את החלק המעשי - שהרי החלק המעשי הוא אישי לכל תלמיד בקבוצה.

לאורך השנה דיברתי עם MIG על הרבה דברים (תמיד התעסקנו בעוד דברים. זה אחד הדברים שאני אוהבת בשיעורים האלה. למדתי מהם הרבה יותר מסתם מתמטיקה), ובין היתר גיליתי שיש התאמה מסוימת במשפחה שלו לפרויקט שלנו ברפואה. אז שאלתי אם המטופל יסכים להתראיין ואם זה בסדר מצידו שאני אעשה את זה (בכל זאת, אני תלמידה שלו, גם אם הגבול לא ברור כל כך, לשמחתי), והוא ענה שכן. אז עכשיו חזרתי לזה והסכמנו שזה יקרה עכשיו.

והיתה לי את התהייה הזאת... אם הוא יסכים שאני אבוא לשם או שהוא ירצה שניפגש במקום אחר. קיוויתי שנוכל לשבת שם ושהוא יהיה שם (לא ראיתי אותו כבר יותר מחודש... זה מוזר אחרי שבעה חודשים שבהם נפגשים כל שבוע) והכל, וקצת הייתי מתוחה עד שקיבלתי את התשובה שלו, ולשמחתי התשובה היתה חיובית, גם לראיון וגם להגעה לשם.

אין לך מושג כמה הייתי מתוחה אתמול. היה בזה משהו מרגש - אני הולכת לראות את הבית שלו ולפגוש את המשפחה! אני כל כך אוהבת את הפתיחות הזאת שיש לנו. אני חושבת שזה אחד הדברים שגרמו לי לסמוך עליו מהר. - אבל היה בזה גם משהו קצת... unnerving, אתה יודע? בקטע של, זאת הפעם הראשונה, ומה אם אני לא אצא טוב, ומה אם זה לא יילך, ומה אם זה לא ייגמר טוב, ומה אם נפריע לו, וכולי וכולי וכולי. ואתה מכיר אותי - אם יש משהו שאני טובה בו זה למצוא את כל הנקודות שבהן הכל יכול להשתבש. (כמו שאמר ג'ק פעם: Since when has plan A ever worked?)

והאמת שהיה בסדר, היה אפילו נהדר. צחקנו, ולמדתי, ופגשתי, וגיליתי ובאמת שנהניתי. וכמו תמיד, הוא הצליח להשרות עליי מין רוגע שכזה, למרות שהתפקידים היו הפוכים והפעם אני הייתי זאת שבאה אליו. ואלה זכרונות שאני תמיד אחייך כשאני אגיע אליהם, כי באמת נהניתי.

אבל לא בגלל זה אני מספרת לך את כל זה.

אני מספרת לך את זה כי התחלתי לספר לו על התוכנית שלנו (שלי ושלה, אתה זוכר?) לשנות, והאמת... שלא בדיוק קיבלתי את התגובה שחשבתי שאני אקבל.

אתה מבין, אני מכירה את MIG. אני יודעת שגם הוא לא מרוצה מהדרך שבה דברים נראים בחינוך היום - כבר דיברנו על זה פעם. אני יודעת שהוא מנסה לעשות דברים אחרת במקום שבו הוא נמצא. אני יודעת שהוא מסכים איתנו שדברים לא יכולים להמשיך להיראות ככה, שהחינוך שלנו לא יכול להמשיך להיראות ככה. גם הוא לא מרוצה, וגם הוא יודע שמישהו חייב לעשות שינוי. אבל בפעם האחרונה שבה אמרתי לו את זה הוא אמר לי "לכי תהיי שרת החינוך", ואני מניחה שאם חושבים על זה, הייתי צריכה לראות את אתמול מגיע.

בכל מקרה, סיפרתי לו בגדול רק שאנחנו רוצות לעשות את השינוי כאן ועכשיו, והוא אמר לי משהו שקצת הטריד אותי. הוא אמר לי שאין לנו באמת את הכוח לעשות את השינוי הזה, בטח ובטח שלא כשאפילו עוד לא סיימנו תיכון. "תואר ראשון, תואר שני, דוקטורט". הוא אמר לי עוד משהו, אבל על מנת להגן עליו אני לא אכתוב את זה כאן, כי כל עוד אני תלמידה שלו הוא לא באמת אמור להגיד לי את זה.

והיום היה לי יום קצת קשה (ענייני טלפון-שחזר-ממעבדה-אבל-עובד-גרוע-יותר-משהו-עבד-כששלחתי-אותו בעיקר), ופתאום אחה"צ מצאתי את עצמי תוהה אם אנחנו באמת מסוגלות לעשות את זה, או שאני הופכת לאותו הטיפוס הנאיבי שחשבתי שאתה היית כשהתחלת עם הרעיון הזה של השינוי. כי תמיד אמרתי לעצמי... תמיד אמרתי לעצמי שאני לא באמת מסוגלת ושזה לא אפשרי בשבילי כרגע, ואני מבינה את הרצון הזה לשנות כי הוא מלווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי, אבל... אבל אולי באמת הוא צודק ואין דרך שבה נוכל לעשות את זה ככה? אולי באמת זה בלתי אפשרי בשביל בנות בגילנו. אולי המדינה הזאת באמת מתקדמת לעבר אבדון ואנחנו לא יכולים לעשות שום דבר נגד זה...

ואתה זוכר שדיברנו על הפוליטאה, ועל מה שאפלטון אמר? ככל שאני חושבת יותר על מה ש-MIG אמר אתמול, אני חושבת שאולי זאת הדרך היחידה לעשות שינוי. כי אתה יודע מה יקרה? יבוא שר חינוך חדש והכל ישתנה. יבוא ראש ממשלה חדש, שר אוצר חדש, שר וואטאבר חדש, והכל ישתנה וזה יהיה כאילו מעולם לא התחילה להיעשות עבודה. ועם כל השינויים האלה, במיוחד בתכיפות שבה הם קורים (דיברנו על זה לפני הבגרות, זוכר?), איך באמת אפשר לעשות שינוי כלשהו? איך באמת אפשר לעשות משהו?

אז המסקנה היחידה היא שצריך לעשות שינוי בשיטת הממשל. אבל איזה שינוי? אי אפשר למצוא מלך-פילוסוף - כבר דיברנו על זה. אתה יודע שהם לא יאפשרו את זה, ואתה יודע שיהיה קשה מדי למצוא את האדם המתאים בכל מקרה. אני יכולה לחשוב על כמה, אבל לא נראה לי שהם ירצו את התפקיד, כי הם חכמים מדי (גם על זה כבר דיברנו, האמת). ומה כבר עוד אפשר לעשות? לשנות את השרים? לשנות את הדרך שבה מתנהל הפרלמנט?

אני באמת לא יודעת.

והרעיון של השינוי בפרלמנט עלה לי עכשיו, תוך כדי שדיברתי איתך, אבל אני באמת כבר לא בטוחה מה לעשות. אני לא בטוחה אם אנחנו יכולות לשנות או שלא ואם בכלל צריך להתחיל את השינוי שם או במקום אחר או אני לא יודעת איפה. או שבכלל MIG צודק והכל העניין הזה הוא חסר-תועלת, כי בעצם שום דבר לא ישתנה.

אבל אני לא באמת מסוגלת לראות את המדינה שאני אוהבת כל כך נהרסת מבפנים. כי לא האטום זה מה שיהרוס אותנו ולא ארה"ב היא מה שיהרוס אותנו. אנחנו הורסים את עצמנו בלי בכלל לשים לב, כי כולם כל הזמן מתמקדים באיראן וחיזבאללה והפלשתינאים. ולא זה מה שיהרוג אותנו בסוף, בדיוק כמו שארצות הברית לא תהיה מה שיציל.

אבל אני פשוט לא בטוחה איך לעשות את זה ברור כל כך לכל האנשים האחרים שחיים פה.

בבקשה תעזור לי עם זה כשאני אראה אותך. כשיצאתי מהבית של MIG אתמול היתה לי תחושה שאני מסוגלת לשרוד את שארית החופש, אבל זה נכון רק מבחינת הגעגועים אליו, לא אלייך. בבקשה תהיה שם, כי אני צריכה את עזרתך. אני פשוט לא מסוגלת להאמין שאין לנו שום סיכוי.

אן.

תגיד, אתה זוכר שסיפרתי לך שאני מתחילה קורס אט"ן בדצמבר? אז מחר היתה אמורה להיות משמרת האט"ן הראשונה שלי - אחרי שלא קיבלתי אחת בפסח וששתיים בוטלו החודש. ובוא נגיד שגם זאת קצת בוטלה עם כל המשתלמים החדשים שיש לנו בתחנה... לא הולך לי עם האט"ן.