הכל קצת מטושטש ואני מנסה להבין מה מציאות ומה חלום ומה סתם דז'ה וו. אולי זה הקפה שהעיר אותי בבוקר ואולי זאת השינה הלא טובה, ואולי זה רק רצף האירועים הסוריאליסטי-משהו שקורה היום, שגורם לי להיזכר שוב כמה מעוות ההומור של הגורל. תגיד לי אתה מה המקום של הפחדים בתוך המארג הזה שאנחנו קוראים לו מציאות ועד כמה מותר לי להיות עצמי כשאני רק דרוכה ומחכה לבאות.

עכשיו תענה לי בכנות: אני נשמעת מטורפת? ("לא.")

אני רואה אותך שואל מה קרה, כי ברור שקרה משהו, ואני משפילה את המבט ועונה לך בשקט שאני מרגישה את סוף דצמבר חוזר על עצמו. אתה מביט בי בשקט, מחכה שאני אסביר, ואני רק מושכת את הרגליים קרוב יותר אליי ומניחה את הסנטר על הברכיים, עדיין לא מסוגלת להסתכל לך בעיניים. ובסופו של דבר אתה מבין שאני צריכה עידוד, אז אתה שואל שוב מה קרה ואם כולם בסדר, ואני עונה לך, סופסוף, שלא ממש, ואני קצת מפחדת.

ואני שואלת אותך בשקט אם אתה זוכר מה קרה בימים האחרונים של דצמבר בשנה שעברה. ואתה אומר שאתה זוכר את הגדנ"ע, ואת הסיפור עם סבא ואת הסיפור בינינו, ושואל אם עוד מישהו התאשפז, כי השניים האחרים לא באמת יכולים לחזור על עצמם. ואני מהנהנת וסופסוף מרימה את המבט לפגוש את העיניים הירוקות-כחולות היפיפיות שלך, ולוחשת שכן, סבתא היתה מאושפזת עכשיו, והיום השתחררה. אתה אומר שאתה שמח לשמוע שהיא השתחררה ושואל איך היא, ואני עונה לך שאני לא בטוחה שהמצב טוב כל כך ואני בכל זאת מפחדת.

ואני מכירה אותך. אתה מתעניין ושואל למה היא אושפזה ואני מספרת לך הכל על מה שהיה בשבוע האחרון, ועל כמה שפחדתי שזה יסתיים רע כמו בסוף השנה האזרחית. ולגורל יש מין הומור מעוות כזה, ולחזור כל סוף שנה על הסיפור הזה זה משהו שמתאים לו לעשות. אתה שואל אם אני מאמינה בגורל ואני אומרת שאני לא כל כך בטוחה, שאני יודעת שיש שם מישהו למעלה, אבל אני לא בטוחה מיהו או מה הוא עושה או אם הוא בכלל מסתכל על אנשים או סתם מושך בחוטים אקראיים. אבל אני יודעת שדברים כאלה קורים בלי הפסקה, ועם כל ההומור המעוות שנתקלתי בו במהלך החיים שלי, לא הייתי מופתעת אם זה היה קורה גם הפעם.

אתה ממהר להגיד שעדיין לא חייתי הרבה ולהסיק מסקנות כל כך מהר זה לא טוב בשבילי. ואתה מוסיף גם שזה הגיוני שאני דואגת, אבל החיים טובים יותר מזה, ואין טעם להמשיך להתכונן למשהו שיקרה, כי כנראה שאם שחררו אותה הוא כבר לא יקרה. אתה אומר גם שזה לא קורה הרבה כמו שאני חושבת ושיעשה לי יותר טוב לחשוב בצורה חיובית.

אני משפילה את המבט שוב, ואומרת בשקט שאני לא מצליחה. שאני לא מצליחה להפסיק לחשוב שזה עשוי לקרות. שכשנכנסתי לבית החולים למחלקה שבה היא נמצאת מצאתי את עצמי בהלם כי זה הרגיש שוב כאילו חזרתי בזמן. כי המדרגות היו שם והמעליות היו שם והחדרים והמיטות היו שם, והכל היה מסודר באותה הצורה כמו במחלקה שבה הוא היה. כי זאת לא אותה המחלקה, זאת לא המחלקה שבה הוא היה לפני זה, ומעולם לא הייתי במחלקה הספציפית הזאת, אבל זה בכל זאת הרגיש ככה וזה היה ממש מפחיד כי לרגע הייתי משותקת וכמעט שלא ידעתי מה לעשות. והלכתי קדימה ופתחתי את הדלת ונכנסתי למחלקה ומצאתי אותה אבל בכל זאת פחדתי כי זה הרגיש כאילו חזרתי בזמן ולא אהבתי את התקופה ההיא כי היא היתה תקופה רעה.

ואתה עוצר את השטף ההיסטרי כמעט של מילים שיוצא לי מהפה, וההבעה והטון שלך נעשים מרגיעים יותר, כי אתה יודע שכשאני מדברת ככה אני במצב בעייתי. ואתה אומר לי בשקט שכרגע הכל בסדר ואני צריכה רק להירגע ולהתמקד בדברים הטובים שיש לי כרגע. ואני נושמת עמוק ומנסה לעצור את הדמעות כי אני באמת דואגת. הטון שלך מרגיע ובסופו של דבר אני נרגעת, ורק כשאתה רואה שאני כבר רגועה, למרות שאני עדיין דואגת ולא בטוחה מה מציאותי ומה רק דז'ה וו, אתה שואל אצל מי נבלה את החג ואם אני מרגישה שאני מסוגלת לעבור אותו יותר טוב מאשר את פסח.

אני נושמת עמוק ולנוכח החיוך המרגיע שאתה נותן לי מחייכת בחזרה. אתה לא מחייך הרבה, אבל תמיד כשאני ככה אתה נותן לי את החיוך הזה שלך, וכמו תמיד אני מוצאת שזה עוזר לי להירגע. אני מספרת לך שאנחנו עושים את החג אצל דוד שלי, ושאני מקווה שיהיה טוב יותר מפסח, כי פסח היה נורא ואיום. וגם אם לא, אני תמיד אוכל להמשיך לעבוד (כי גיליתי שאני workaholic/יש לי פוטנציאל להיות כזאת) או לכתוב ויהיה בסדר, באמת שיהיה בסדר.

ואני שואלת אותך איפה אתם עושים את החג ואתה מספר לי קצת עליכם כמשפחה ועל החג שיהיה לכם, ואני מאחלת לך שיהיה לך חג שמח ואתה מחזיר לי חג שמח כמו שעשית אתמול, ואנחנו מאחלים שנה טובה. ואז אתה צריך ללכת, אז אנחנו מחליפים מבט אחד אחרון לפני שאתה מנופף ועוזב, ואני מתחילה ללכת בחזרה הביתה.

ואני עדיין מפחדת ועדיין לא בטוחה מה קרה, אבל מצד שני אני קצת יותר רגועה.

שתהיה לך שנה נהדרת.

אן.