אנחנו חושבים שכאב נמשך לנצח, שבלתי אפשרי להתגבר עליו. אנחנו חושבים שכשמשהו רע קורה הוא ילווה אותנו לנצח, הוא והתחושות שאנחנו מרגישים. אנחנו תמיד חושבים שהכאב אף פעם לא יעזוב אותנו וששום דבר כבר לא יחזור להיות טוב. אנחנו חושבים שבסופו של דבר, בכל מלחמה הכאב הוא זה שינצח. 

אבל זה לא באמת נכון, נכון?

אחרי שסבא נפטר היתה לי תחושה שאני לעולם לא אוכל לשבת בחגיגה משפחתית שוב. ערב פסח רק חיזק את התחושה הזאת. בדיעבד אני יודעת שזה היה מוקדם מדי (בכל זאת, עברו רק חודשיים ומשהו), אבל באותו הזמן היתה לי התחושה שאני מסוגלת לעשות את זה. וכשראיתי שלא, הנחתי שאני לעולם לא אוכל להשתתף בחגיגה משפחתית שוב, כי זה פשוט לא מרגיש נכון. 

אבל ראש השנה הוכיח אחרת. אמנם היה נוראי בזמן קריאת הברכות, אבל בגדול היה כיף. אפילו אחותי ואבא שלי לא הצליחו להרוס לי את מצב הרוח. בדרך כלל אני לא מתלהבת מבני אדם ומכל הקשור בהם, בטח ובטח שלא מבני אדם בחלל קטן, אבל בסופו של דבר, נהניתי. 

מה שמוכיח שגם על הכאב הכי גרוע אפשר להתגבר. נכון, זה משנה אותך. נכון, שום דבר לא יהיה אותו הדבר שוב. נכון, זה עדיין כואב בכל פעם שחושבים על זה. אבל למרות הכל, אפשר להמשיך לחיות חיים רגילים לחלוטין. ואני חושבת שזה מה שחשוב.