מה שלומך?
אני? אני בפעם הראשונה מזה ארבעה ימים מרגישה אנושית. אני מניחה שדי הבנת מהמכתבים האחרונים שלי כמה מטושטשת אני מרגישה. אני לא ישנה טוב, קצת עמוס לי ואני מותשת רגשית. חשבתי לעצמי שאם הייתי נתקלת בך היום (מזל שזה היום החופשי שלך), כנראה לא הייתי יכולה לשמור את הכל בפנים. טוב שזה לא קרה, נכון?
בימים האחרונים הרגשתי שאני מאבדת את השפיות שלי. זה התחיל בהתפרקות טוטלית ביום ראשון, המשיך בחלום מטריד והסתיים בשיא של האובססיה של הימים האחרונים. בחלק מהימים אמרתי לעצמי שהלוואי שהיית פה בשביל לתת לי את החיוך שלך ולהבטיח שהכל יהיה בסדר, כמו שעשית אז. או סתם לשבת איתי כמו אחרי שסבא מת ולעודד אותי בדרכים אחרות.
אבל אני גאה בעצמי. אני גאה בעצמי כי בכל זאת עברתי את זה.
רציתי להתייעץ איתך בנוגע לזה, וזאת בעצם הסיבה שאני מספרת לך את הכל. החלטתי שאני קצת משנה דברים במכתבים האלה, כי הם איבדו את הפואנטה שלהם, אבל אני כן רוצה להתייעץ איתך בנוגע לזה (והאמת שבכל מקרה הייתי מתייעצת איתך אז אז זה בסדר), אז אני כן אספר לך את כל הסיפור של הימים האחרונים.
אבל לפני זה- איך אתה מסווג אנשים? זאת לא המילה הנכונה, אבל אני לא בדיוק מצליחה למצוא את המילה הנכונה. איך אתה מחליט מה הולך לאיזה חבר ומה המקום של כל אחד בחיים שלך? איך אתה מחליט מי שייך למה?
אני מדמיינת שאתה עונה לי, אבל אין לי באמת מושג מה אתה אומר. חבל. בכל אופן, כמו שאני מכירה אותך, אחרי שאתה עונה לי אתה שואל מה קרה.
אז האמת היא שאין לי מושג מה קרה. אין לי שמץ של מושג. ישבתי על כל הסיפור עם הפסיכולוגית שלי שעה היום ובכל זאת אין לי ממש מושג מה קרה שם. אני מניחה שזה רמז לעזוב את הדברים קצת, כי כמו שמישהו אמר לי פעם (MIG היה נורא משועשע כשאמרתי לו משהו שהוא אמר לי עם הפתיחה של "מישהו", אז אני מקווה שגם אתה מחייך), חשבתי מספיק בשביל תקופת חיים שלמה. עכשיו הגיע הזמן להפסיק לחשוב ולהתחיל לעשות.
בכל אופן, אין לי מושג מה קרה, אבל פתאום התחלתי להיות טיפ-טיפה אובססיבית. ציפיתי לחזור לביה"ס, ציפיתי להיתקל בך. אפילו האטתי במכוון כשראיתי אותך וישבתי בחוץ כשקיוויתי שתעבור שם. זה לא קרה מאז שנה שעברה, ופשוט לא הצלחתי להתנער מזה. וזה הפחיד אותי, כי זה אומר שחזרתי שני צעדים אחורה ואני לא מצליחה לחזור להתקדם.
באחד הלילות השבוע היה לי חלום. חלמתי שא' ואני עוברים לגור ביחד. זה לא אמור היה להטריד אותי, אבל היתה תקופה מאוד ארוכה שבה אהבתי אותו. זאת לא היתה התאהבות (אני יודעת את ההבדל, זה בסדר. אני לא כזאת אנטי-חברתית ואנטי-רגשות כמו שאתה חושב שאני), אלא משהו יותר מזה. והעניין הוא... שחשבתי שעברתי את זה כבר לפני יותר משנה. וההופעה של החלום הזה עכשיו בלבלה אותי.
אני לא אלאה אותך בפרטים, גם כי אין לך זמן וגם כי אני לא רוצה להיכנס לזה, אבל בקיצור, הייתי אצל הפסיכולוגית שלי היום. דיברתי איתה על שני הדברים האלה ובסופו של דבר הצלחנו להבין שיש איזשהו קשר ביניהם - שבשני המקרים מדובר במשהו שלא יכול להיות. החלטתי שהגיע הזמן שאני אחליט מה המקום של כל דבר בחיים שלי, כי אמנם לפעמים העובדה שאין שום דבר מוגדר היא טובה, אבל נראה לי שבמקרה הזה היא מבלבלת מדי.
וחשבתי שאולי אני יכולה להתייעץ על זה איתך. אני לא מדברת עם אנשים על הדברים האלה בדרך כלל, בטח ובטח כשמדובר בהם, אבל קיוויתי שתיתן לי לעשות את זה.
אני חושבת שבאמת צריך לעשות קצת שינוי. אני חושבת שא' צריך לחזור למקום שבו הוא היה לפני שאתה הגעת. למקום האישי יותר, ולפנטזיה, ולמד"ב. כמו שהיה בהתחלה, כשדיברנו על זה מדי פעם אבל בעיקר דיברתי על זה איתו. ואני חושבת שאלייך אני אמשיך לפנות כשאני צריכה ייעוץ כמו במקרים האלה, או כשאני רוצה לספר על פסיכולוגיה ולהתפלסף. אני אמשיך לכתוב לך בהתאם למטרה המקורית של המכתבים האלה - להגיד לך דברים שאני לא יכולה להגיד לך עכשיו, להראות לך תובנות שלי, להמשיך בדרך שהתחלתי בה. כשאנחנו דנים בתיאוריה ומדי בפעם מדברים עליי, כמו בנובמבר ודצמבר, החודשים הכי טובים בשנה וחצי האחרונות.
ואת היומיום, שכבר אמרתי לך שמפריע לי, אני אשאיר לדברים אחרים. לאנשים אחרים. לסתם לספר לאמא ולידידים וכאלה.
מה אתה אומר?
העיקר שאני מרגישה שעברתי מין טיהור בשיחה הזאת. כמו שעשית לי עם דוקטור הו. אני מרוצה.
אן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm