"Have you ever thought, if we devoted the same amount of time and energy to solving unemployment or child poverty as we do our Westminister power games, we might have solved them by now?"

-The Politician's Husband 1X01.

את הדעה שלי על הפוליטיקה גיבשתי די מזמן, אם להודות באמת. בגלל זה, למרות שתמיד רציתי לשנות ותמיד רציתי לעשות דברים, תמיד הנחתי שאני לא אכנס לפוליטיקה. זה תחום מלוכלך, עם המון דאגות לעצמך ודקירות בגב של אנשים אחרים. האידיאולוגים בדרך כלל לא שורדים. או שהם לומדים לשחק את המשחק והופכים לחלק ממנו, או שהם נכשלים. מעטים מצליחים גם להישאר אידיאולוגים וגם לשחק את המשחק - ככל שאתה משחק דמות כלשהי יותר, ככה אתה הופך יותר ויותר דומה לה, עד שאתה נהיה היא.

מה שאהבתי בכן, אדוני השר (1980) וכן, אדוני ראש הממשלה (1986) זה שהם מראים חלקים מזה באמצעות ההומור הבריטי המשובח. הם מציגים המון צדדים מגוחכים לחלוטין של הפוליטיקה, את הדרך שבה עובדי המדינה מפריעים לפוליטיקאים והפוליטיקאים מפריעים לעובדי המדינה וכולם בעצם רוצים להצליח ואף אחד לא משתף פעולה. זה מצחיק, זה משהו שנהדר לראות כשצריך משהו קליל, אבל זה רק מאפשר לזה למתוח ביקורת טובה יותר, פשוט כי זה מציג עד כמה המבנה הזה מגוחך. וזה חכם, כתוב טוב ומשוחק טוב, ובקיצור, שווה צפייה.

אשתי הפוליטיקאית (בכיכובם של דיוויד טננט ואמילי ווטסון) נכנס למקום קצת שונה, אבל לא פחות אפל - לעולם של הפוליטיקאים עצמם. לא מול עובדי המדינה, לא מול האזרחים או מול חברות בעלות אינטרסים, אלא בינם לבין עצמם. הסדרה מתחילה עם ניסיון למהפכה של השר איידן הוינס (טננט), ניסיון שנכשל כשהחבר הכי טוב שלו והאדם שמעודד אותו להתחיל אותו נוטש אותו, וממשיכה כשאשתו, פרייה (ווטסון) מקבלת תפקיד שרה לאחר שהוא מתפטר. היא קצת נאיבית כשהיא נכנסת לפוליטיקה והוא שם בשביל לעזור לה - בעיקר בשביל להמשיך לקדם את המהפכה שלו עצמו.

זאת סדרה שהיא לא קלה לצפייה למי שלא ממש יודע למה הוא נכנס. היא קודרת, היא מלאה בשקרים ובמשחקים, ויש בה כמה רגעים מזעזעים. טננט ו-ווטסון עושים עבודה נהדרת בתור "זוג הזהב של הפוליטיקה". הכתיבה אמיתית. הסדרה מציגה לא רק את הפוליטיקה, לא רק את המקום הזה שבו אתה נועץ סכין בגב של החבר הכי טוב שלך כבר 20 שנה על מנת להציל את עצמך, לא רק את המקום שבו אתה דואג לאינטרסים שלך קודם ולמדינה עצמה רק אחרי זה, אלא גם התנהגות של בני אדם. אם מדובר בתשוקה של איידן לנקמה, אם מדובר בהתאהבות של האומנת של הילדים, או אם מדובר במשפחה שמתמודדת עם ילד עם תסמונת אספרגר, מדובר בבני אדם. בני אדם רגילים לחלוטין.

והעניין הוא - שזה נכון. ואפשר לראות שזה לא נכון רק לבריטניה (שמעתי שהסדרה קיבלה ביקורות מצוינות שם), אלא לכל מקום אחר. רק תסתכלו על החברה שלנו. רק תסתכלו על הפוליטיקאים שלנו: על הפוליטיקאים שקודם כל דואגים לכיסא שלהם ואחרי זה דואגים למדינה, אותם הפוליטיקאים שמבטיחים דבר אחד ועושים דבר אחר (אם אני אמצא את הנאום של איידן על זה אני אכניס אותו לפה, כי הוא באמת נהדר), אותם הפוליטיקאים שלא באמת אכפת להם מהציבור כמו שאכפת להם מעצמם. כי אלה אותם אנשים שדאגו שכל המדינה תשלם יותר ושהמשכורת שלהם עצמם בקושי תקטן; אותם אנשים שהעדיפו לשחרר אסירים (בלתי הפיך) על פני להקפיא בנייה (הפיך) רק בשביל לא "להתאבד פוליטית"; אותם אנשים שכל ארבע שנים מבטיחים כל כך הרבה דברים ובסופו של דבר לא נותנים את הרוב, אם לא את הכל.

ואם אתם לא מתעניינים בפוליטיקה, תסתכלו על זה מכיוון אחר: אותה התשוקה לנקמה, זה לא משהו שכולם פועלים לפיו? חלק יותר, חלק פחות, חלק מוכנים להרוס את החיים שלהם עצמם למען נקמה. אם מדובר באהבה נכזבת או בבגידה או בכל דבר אחר. ואותה ההתנהגות שכוללת שקרים ובגידות בשביל להגיע רחוק יותר - כמה זה קיים בחיי היומיום שלנו? לא מדובר בפוליטיקה, שבה זה ברירת מחדל, אבל זה קיים. זה קיים ואנחנו ממשיכים הלאה כי אין לנו ברירה אלא להמשיך הלאה. אבל בסופו של דבר, כשמאבדים את הכל בשביל זה, מבינים כמה באמת זה לא היה שווה את זה.

אשתי הפוליטיקאית מציגה את הפוליטיקה בצורה נהדרת, אני חושבת. את הפוליטיקה ולא פחות מזה, את בני האדם. ביקורת נוקבת, שחבל שאף אחד לא מתייחס אליה.