אני כל כך שמחה שאתה לא תהיה בישיבות של הכיתה שלי היום.

אני לא גאה בעצמי לאחרונה. אני ממש לא גאה בעצמי לאחרונה. אני מאבדת את הכיוון כל כך הרבה פעמים שזה מדהים. אני עושה משהו בלב שלם ואחרי כמה זמן מבינה שאני לא באמת רוצה להיות הנערה שעושה את זה בלב שלם. אני לא רוצה להיות הבנאדם הזה שאין לו בעיה לצאת מביה"ס ולשקר. אני לא רוצה להיות הבנאדם הזה שזה עושה לו טוב לברוח. אני לא רוצה להיות הבנאדם הזה שהולך ומתרחק מהאדם האידיאלי שלי (להזכיר מי זה?) ומכל הערכים והאמונות שלי.

אני לא יודעת כמה שמעת על מה שעבר עליי לאחרונה. סיפרתי לך קצת כאן ואני יודעת ששמעת אותי בקושי מחזיקה את עצמי שלמה, אבל זה לא באמת הכל. זה לא באמת מתאר את מה שעבר עליי לאחרונה.

מה שעבר עליי לאחרונה, הוא, במילים פשוטות, טירוף. טירוף מוחלט. זה התחיל בלצעוק על היועצת, שאחרי כל מה שעברתי זה פשוט הגיע לה, והמשיך למקום אחר לגמרי. זה המשיך לזה שהם שוב דיברו איתך ושוב הכניסו לך לראש שעדיף לך שתתרחק ממני, ושבמשך שבוע שלם כמעט איבדתי את השפיות כשניסיתי להבין האם שיקרת לי או שאתה משקר לי עכשיו. ואז MIG היה שם להרגיע אותי בפעם השלישית כשזה נוגע אלייך, וחשבתי שנרגעתי והכל היה בסדר. התחלתי להיות פרודוקטיבית שוב, עבדתי קשה, הדבקתי את כולם ואת הכל.

ואז כשהתנהל ויכוח פניתי ל"מחנכת" שלי לעזרה, ומה שקיבלתי במקום זה היה שיחה שבה ניסו להגיד לי שאני לא בסדר במסווה של לשמוע מה יש לי להגיד. כי לא באמת אכפת להם מה יש לי להגיד, והם גם לא באמת מאמינים למה שיש לי להגיד. וכן, לשם שינוי אמרתי את כל האמת, ועל זה הוציאו אותי מחלק מהשיעורים. לא יכולתי לקבל דבר טוב יותר מזה – מצדי הייתי נשארת בחוץ כל השנה.

אבל לא, החלטנו לסדר את זה אז שיתפתי פעולה. הייתי ילדה טובה. דיברתי בשקט ובנימוס עד שנמאס לי מהם וכמעט שהתחלתי להסביר גם להם את כל מה שאני מרגישה כלפיהם. כמה שאני מרחמת על החיים המסכנים שלהם, כמה שאני מרחמת על זה שהם חיים עם מוחות קטנים כל כך וחשיבה צרה כל כך, כמה שאני לא מכבדת אותם ולעולם לא אכבד אותם. עצרתי את עצמי, אבל כן פלטתי בסוף שזה לא עניינם מה אני אעשה בצבא. מה שנכון. הבנאדם היחיד שאני רוצה לספר לו את זה בבית הספר הוא אתה.

והיום שחררו אותנו בשעה החמישית. אני עדיין לא רגילה לזה ששוב יש לי שיעורים אחד על השני (שיחנקו כולם) ושכחתי שיש לי עוד שיעור על השיעור הזה והוא לא התבטל. אז התחלתי ללכת הביתה וכשהזכירו לי כבר לא באמת היה לי כוח לחזור אז הלכתי. ואמא אמרה לי שאני לא בסדר ואמרתי לה שלא אכפת לי ובזה עזבנו את זה.

אבל כשהגעתי הביתה נזכרתי שאמרת לי אז ש"אני חושב שזאת הפעם הראשונה שאני רואה אותך מבריזה". והתכווץ לי הלב, כי הבנתי שזאת באמת מי שאני. לא הילדה הזאת שכבר איבדה שליטה וכל ראייה של מה שנכון ומה שלא נכון בגלל כל הרגשות הרעים שיש לה כלפי המקום הזה, אלא הנערה שיושבת בכיתה ומקשיבה תוך כדי שהיא עושה מה שהיא רוצה, שכולם סומכים עליה וכולם מאמינים לה. וזה לא מפריע לי שהם חושבים אחרת, כי הם באמת לא מכירים אותי והם לא יודעים איך אני במקומות אחרים (ותאמין לי, אני בסדר באוניברסיטה ובמד"א ובכל מיני מקומות), אבל זה כן מפריע לי שנהייתי הנערה הזאת שלא אכפת לה לעשות את הדברים האלה.

מה שאומר... שאני שוב הולכת ומתרחקת ממך.

וזה מפחיד אותי. זה מפחיד אותי כי כשאני חושבת על זה עכשיו, אני באמת מאבדת שליטה שוב. אני באמת מתחילה לשכוח את כל מה שלימדת אותי. MIG שם בשביל לעזור לי עם חלק מהדברים, עם לגרום לעצמי לחייך ולהפוך את החיים שלי לטובים יותר, אבל זה לא הכל. לימדת אותי כל כך הרבה, שינית אצלי כל כך הרבה, ואני פשוט לא מאמינה שנתתי לזה להיעלם.

אני יודעת, אסור לי להיות קשה עם עצמי. תמיד יש איזושהי חזרה. Relapse, קוראים לזה. זה תמיד קורה וזה בסדר, כי זה שעוברים את זה מראה שבאמת יש שיפור. אבל הבעיה היא שהדברים האלה קורים קצת הרבה לאחרונה. אז MIG שם בשביל לעזור, לתת לי כיוון לפעמים, אבל כנראה שזה לא לגמרי מספיק. אנחנו גם מדברים על הרבה דברים שאתה ואני לא דיברנו עליהם, ואני אוהבת את זה, אבל זה לא בהכרח מספיק תמיד.

ואני פשוט... הלוואי שהייתי יכולה לשבת לדבר איתך עכשיו, רק לאיזה עשר דקות, ברצינות, להסביר הכל ולבקש עזרה.

How I wish… How I wish you were here.

אן.