אתמול שיעור פסיכולוגיה היה קצת קשה.

כמו שאמרתי לך לפני חמש דקות, אני יושבת בשיעורים וכל הזמן מוצאת את עצמי אומרת "אה, כן, מר ג' ואני דיברנו על זה... הוא שוב צודק". ואתה יודע, אתמול התחלתי לכתוב לך בזמן שהייתי בשיעור, ופתאום חשבתי לעצמי שעם כל הידע והניסיון שיש לך, משהו כמו שהיה לנו לא באמת ריאלי אצל אנשים בגילאים שלנו. הפרש של עשרים שנה - זה יותר ארוך מהזמן אני חיה. כמו שאמרתי לך, זה ריאלי כשמדובר במשהו שטחי (כמו עם חברה שלי) או כשזה איזה אח גדול (כמו עם MIG, שאין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיו), אבל זה לא ריאלי בצורה שזה היה אצלנו.

אתמול כשחזרתי הביתה בכיתי. בכיתי כי לא היה מדובר רק באיבוד מוחלט של איזושהי תקווה שהיתה לי שאי פעם אני אוכל לדבר איתך, אלא בהבנה שמה שכן היה היה אשליה (עבור שנינו, אבל זאת עדיין אשליה) ובהתערערות של כל מה שחשבתי על חברות. וזה היה קשה מדי לעכל את זה ברגע.

כמעט כתבתי לך אתמול, אחרי שנרגעתי קצת. כמעט כתבתי לך שאני רוצה להיות מסוגלת לכעוס עלייך כי נתת לי להאמין באשליה הזאת, אבל אני לא מסוגלת, כי אני יודעת שגם אתה האמנת בזה (ויש לי מזל, כי אני הראשונה וזה כבר לא יקרה אחרי זה, לא?). כמעט שלחתי ל-MIG סמס שבפעם הבאה שהוא מדבר איתך שימסור לך שאני שונאת אותך, אבל אני לא באמת שונאת אותך, והעובדה שאתה צודק גם הפעם לא יכולה לגרום לי לשנוא אותך. אמא אמרה לי שבכל זאת לא שיקרת לי, והוספתי שגם לא בגדת באמון שלי, או ניסית לפגוע בי בכוונה, ובגלל זה אני עדיין סומכת עלייך, אבל זה לא באמת קשור לזה.

רציתי לכתוב לך, וזה גם מה שחשבתי שאני אשאל אותך היום, אם הידיעה שצדקת וניצחת גם בויכוח הזה גורמת לך להרגיש טוב עם ריסוק כזה של האמונות שלי. אבל בסופו של דבר לא אמרתי את זה, כי זה כבר לא מרגיש כל כך נורא, ובכל מקרה אני כבר יודעת מה היית אומר: שזה לא משמח אותך לשמוע את זה, אבל זה משהו שהייתי חייבת לעבור, sooner rather than later. ואתה צודק.

ואתה יודע, אני משלימה עם זה. לאט לאט. היה לי קל באופן מפתיע כשדיברתי איתך, והרבה יותר קשה לי לכתוב את זה עכשיו, אבל אני עדיין משלימה עם זה. One step at a time.

אני יושבת מול הדף ומנסה לחשוב על מה עוד אני רוצה להגיד, אבל האמת שאני לא יודעת מה כבר יש לי להגיד שלא אמרתי לך. סיפרתי לך על האוניברסיטה, ועל איך שדברים משתנים. סיפרתי לך שאני מתרגלת לשינויים ושטוב לי כרגע. סיפרתי לך איך הגעתי לתובנה הזאת וסיפרתי לך שזה ערער לי דברים, ואמרת שזה קורה ועדיף להמשיך בחיוך, ואמרתי לך שאתה צודק, ושאני רואה את זה בתקופה האחרונה בחיים שלי. סיפרתי לך כל מה שיכולתי לחשוב עליו באותו הרגע, בהליכה הזאת שלנו של הכמה דקות, והאמת שזה היה הרבה יותר קל משחשבתי שזה יהיה.

והאמת שאני לא בטוחה אם אני מופתעת או לא. כי אני קצת מופתעת כי העוצמה שבה קיבלתי את זה אתמול והעייפות שלי היום בבוקר היו חזקות. אבל אני לא כל כך מופתעת, כי כבר סוג של השלמתי עם זה, ודברים נראו טוב יותר לאורך היום היום, וכשדיברתי איתך לא נכנסתי לאיך הרגשתי אתמול, אלא רק איך אני מרגישה היום, והיום אני באמת במצב הרבה יותר טוב.

אבל אני כן שמחה לדעת שאם אני צריכה משהו, אתה עדיין כאן, לפחות עד לסוף הלימודים שלי. ושמחתי לראות אותך מחייך כל כך הרבה בשיחה הקצרה הזאת. זה גורם לי לחייך.

אתה יודע, לפעמים אני שואלת את עצמי אם החיים שלי היו קלים יותר אם לא הייתי מבינה אותך כל כך טוב. הייתי יכולה לכעוס עלייך עכשיו, לדוגמא. אבל בעצם, אם לא הייתי מבינה אותך לא הייתי נמשכת אלייך (אינטלקטואלית) ושום דבר מזה מעולם לא היה קורה.

תשמור על עצמך, טוב?

אן.