יש לך מושג כמה שמחה אני היום, וכמה זה הוסיף למצב הרוח שלי להיתקל בך ככה בזמן ומקום לא צפויים לחלוטין?

טוב לי. אין לך מושג כמה טוב לי. נכון שביום ראשון הייתי קצת מהוססת, וביום שני הייתי במצב רוח נוראי, אבל שלישי-רביעי-חמישי היו מצוינים, והאמת היא שגם מראשון נהניתי (עד הסעודה, בכל אופן). ביום שלישי היינו בהרצאה נוספת של יורם יובל (ועל התובנות אני אדבר עוד רגע), ברביעי היה לי שיעור באוניברסיטה (שהיה נהדר, וגם עליו אני אספר) והיום היה מצוין (ניסוי בפיזיקה, MIG ואז להיתקל בך). ואני כל כך מרוצה מההספק של השבוע, כי למרות שבקושי הייתי בבית עשר שעות במצטבר בשבוע האחרון, יצא לי לעבוד ואני מתקדמת, ועשיתי שני מבחנים טובים בכימיה והכל טוב.

אני כבר רואה את החיוך על הפנים שלך כשאתה קורא את זה. (היית צריך לראות את החיוך של MIG היום.)

אז בשלישי בבוקר היו לי שני מבחנים בכימיה, ונראה לי שהם הלכו טוב. עשיתי טעות טיפשית, אבל זה קורה לכולם. גם קיבלתי את הציון במתמטיקה ואני לא מרוצה (MIG: "לא רע", אני: "גם לא טוב" - תמיד האופטימית), אבל אלה טעויות מטופשות שלא נובעות מהבנה אלא מזה שמיהרתי, אז אני רגועה. באיזשהו שלב אני אפנים את זה שאסור לי למהר ככה, ואז הציונים שלי יחזרו להיות מושלמים. זוכר באיזה לחץ הייתי בשלב הזה בשנה שעברה, אחרי שרק התחלתי לעבוד עם MIG? מטורף, אה?

ואז בשלישי בערב נסענו שוב להרצאה של יובל (מה שגרם לי להתחיל את הספר שהראיתי לך היום). בהרצאה הקודמת הוא דיבר על העברה והעברת נגד, והפעם הוא נכנס לסוג מסוים של העברה: אהבת-העברה. הוא הראה לנו כמה קטעים של "בטיפול" (של נעמה, אם ראית), ודיבר על פרויד (מה שהיה מאוד משעשע, כי בשבוע הספר האחרון בדיוק קניתי קובץ מאמרים שלו, והמאמר שהוא דיבר עליו מופיע שם. זאת לא הפעם הראשונה - כבר יצא שהוא דיבר על מאמרים שקראתי. אני גאה בזה), והיה ממש מעניין. וזה גרם לי לחשוב.

מצאתי את עצמי מאוד מזדהה עם נעמה. אין לך מושג כמה זה הפחיד אותי. כי היא התאהבה בראובן. היא התאהבה בו, והיא רצתה אותו, והיא ידעה שהיא חייבת אותו. ואתה מבין, אני ידעתי במשך תקופה ארוכה מאוד שאני לא מאוהבת בך, ואני לא רוצה אותך בשום צורה רומנטית/מינית כלשהי (הדבר היחיד שאני רוצה לעשות זה לתת לך חיבוק, וזה אומר הרבה יותר מזה - מבחינה רגשית). וזה הפחיד אותי שהזדהיתי איתה, כי שאלתי את עצמי, בפעם המיליון, אם אני מפספסת משהו וכולם צודקים ואני באמת מאוהבת בך.

אחרי יומיים של מחשבה אני גאה להגיד שאני לא.

אבל כן הבנתי כמה דברים אחרים. הבנתי, בצורה מאוד ברורה ומאוד חד-משמעית, שמה שכתבתי לך עליו פעם, עליי ועלייך ועל דניאל, נקרא אהבת-העברה. זה מה שזה היה. כל ההתאהבות הזאת, זה בדיוק מה שזה היה. לראייה, אחרי שחזרתי מהכנס בין י' לי"א, מאוהבת יותר מתמיד במייקל ובדניאל, חזרתי ללמוד איתך והפלא ופלא, ההתאהבות שלי נעשתה הרבה יותר גרועה. תוסיף לזה את כמה שאתה כל הזמן הזכרת לי את דניאל, וקל מאוד להבין שזאת אהבת-העברה. ואתה יודע, באמת ככל שהכרתי אותך זה הלך ונעלם.

אבל מה כן? כן פיתחתי תלות. כן באתי אלייך עם כל דבר. כן סמכתי עלייך נורא מהר. כן סוג-של-התמכרתי לקשר הזה. ואני חושבת שבמידה מסוימת זה עניין של העברה, אבל מה שהרבה יותר משפיע והרבה יותר משמעותי כאן זה הדמיון בינינו והכימיה הזאת, והדרך שבה הייתי צריכה אנשים באותה התקופה. הבעיה היחידה היא שמשהו מזה עדיין כאן, ואין לי מושג איך להעלים את זה. 

אז בינתיים אני חושבת, ואני קוראת, כמו שאמרתי לך, את "מה זאת אהבה" (הוא טוב!), ואני רק לומדת עוד ועוד. ואני חושבת שיש לזה קשר למה שאני מרגישה כלפי דניאל, ואני חושבת שיש לזה קשר לאיך שנהיית הבנאדם הכי משמעותי שאי פעם עבר בחיים שלי, ואני בטוחה שזה קשור לדרך שבה אתה מבין אותי, שפשוט לא קיימת ("יש בינינו אינטימיות גדולה יותר מרוב הזוגות בעולם," אמרה נעמה, ואני קצת מרגישה שאני מזדהה איתה. אתה מבין אותי ממש טוב ומכיר אותי ממש טוב, ואני מרגישה שאני מכירה אותך ומבינה אותך. אולי אני טועה, אולי זה טפשי, אבל יש לי הרגשה שאם היית קורא את המכתבים האלה, היית מופתע מכמה אני מכירה אותך). ואני גם חושבת שבגלל הצורה שבה הכל נגמר, אני מרגישה את הצורך הנפשי הבלתי נגמר הזה לראות אותך.

זה כל כך מבלבל. [פתאום אני שואלת את עצמי אם אני נמשכת ללדבר איתך עוד יותר בגלל שאני יודעת שאסור לי. אני לא חושבת, אבל זאת מחשבה מעניינת.]

אבל אלה התובנות שהגעתי אליהן אחרי יום שלישי. 

אתמול היינו בסיור (איפה היית באמת? דאגתי. לך אני יכולה לספר שביום שלישי מישהו עצר אותי במסדרון וביקש לדעת אם אתה מגיע היום. זה הצחיק אותי, כי אנשים עדיין רגילים שאני מודיעין-מר-ג'.) שהיה נורא מייגע, אבל אז נסעתי לאוניברסיטה וזה הפך את כל היום לנהדר. היה לי איזשהו דיון עם המנחה שלי שבו ניסיתי להבין משהו על רגש (יש לי עוד שאלות מגניבות, דרך אגב), אז אתמול בשיעור הוא קצת דיבר איתי על זה. הצגתי את החלוקה הבסיסית של המוח לפי הנוירולוגיה המסורתית, אז הוא שאל אם אני מתעניינת בנוירופסיכולוגיה, אז קצת דיברנו על קוגניציה ועל חקר המוח והכל. וזה היה מעניין, כי אמרתי לו שלקחתי פעם קורס של חקר המוח באוניברסיטה, אבל לא הסברתי את הקטע של המחוננים והאוניברסיטה והכל. ואתה יודע למה? מאותה סיבה שאני לא מדברת על זה שאני תיכון - אני לא רוצה שיתייחסו אליי כשונה, לשם שינוי. (יש לי מחשבה מעניינת על זה, אבל אני אחזור לזה אחר כך.)

אז היה לנו את השיעור, ובהפסקה מישהי באה לדבר איתי על הממ"ן והיה ממש נחמד (וגיליתי שהיא עושה איתי ועם עוד מישהי קורס בסמסטר הבא), ומישהי ביקשה את המחברת שלי, מה שהיה הזוי לטעמי. המחברות שלי לא היו מסודרות מאז היסודי... זה כל כך מוזר שעכשיו המחברת שלי יפה כל כך.

ואתה יודע, טוב לי. כל כך טוב לי במקום הזה. זה עושה לי טוב להיות מוקפת באנשים בוגרים, וזה עושה לי טוב להיות עם אנשים שבאו ללמוד פסיכולוגיה, למרות שאצל אף אחד מהם זה לא כמו אצלנו, או אצל MIG, וזה טוב לי להיות מוקפת באנשים טובים. ונכון שאני עדיין מתנשאת בביה"ס אבל זה כי הם כל כך מייאשים ונמאס לי ללמוד עם ילדים. ("זאת שכבה של בכיינים", זוכר?)

והיום גם היה נחמד. כי היו לי כמה חלונות וישבתי לקרוא כמעט כל היום, והתחלתי להכין טבלאות נוספות למבוא לפסיכולוגיה (ממתי אני מסכמת בטבלה?) והאמת שביה"ס היה קצת מיותר, אבל בכל זאת היה נחמד. ואז רצתי הביתה ו-MIG הגיע לפני והיה מאוד משועשע מזה שרצתי את כל הדרך, והיה לנו שיעור ממש מעניין ועושה לי טוב להיות איתו. וזהו, ואז הלכתי לפרויקט, ופגשתי אותך, והופתעתי לגמרי לראות אותך שם (זה הרי לגמרי טבעי שאני שם בשעה הזאת...). וזה גרם לי לחייך.

ואז הבנות דיברו על כל מיני דברים, ובין היתר הן דיברו על איך שהן חייבות לעשות משהו ספציפי בצבא, ואיך שהן לא מסוגלות לעשות משהו אחר שם או בחיים, ועל איך שהן רוצות לעבוד באוניברסיטה כי שם אנשים באמת רוצים ללמוד (הנאיביות המקסימה הזאת), וכל מיני דברים כאלה, ושמעתי את הקול שלך בראש שלי אומר לי כל מיני דברים כמו שאמרת כשהגעתי לדבר איתך על צה"ל. וזה גרם לי לחייך, כי הבנתי עוד משהו. הבנתי שלהתבגר זה לא להחליט מה אתה עושה ואיך החיים שלך יראו מעכשיו. להתבגר זה להחליט "לבינתיים" ולהבין שעוד יומיים זה יכול להשתנות כי אתה משתנה.

בנוגע למחשבה שדיברתי עליה... לפני כמה שבועות הבנתי פתאום שאני באמת לא רוצה שיתייחסו אליי שונה באוניברסיטה, כמו שאני לא מתייחסת אליי שונה שם. וחשבתי לעצמי שזאת כנראה הקללה הכי גדולה של כיתת המחוננים: היא מצמידה אותך לכל מיני כללים שדוחפים לך לראש מכיתה ג'. כללים כמו "אתה מחונן אז אתה מסוגל יותר", או "אתה מחונן אז אתה חכם יותר", ובכללי: "אתה מחונן אז אתה טוב יותר". והייתי צריכה להגיע לתיכון הרגיל כדי להבין כמה באמת זה לא משמעותי. לא סתם, הייתי צריכה לפגוש אותך ואת MIG בשביל זה. אבל עכשיו הכל בסדר.

ואני כל כך שמחה שאתה שמח בשבילי. (-:

וזהו. אז אלה כמה תובנות שהיו לי השבוע והייתי חייבת לספר לך עליהן. אני מקווה שאני אראה אותך מחר כדי להגיד לך את זה באופן אישי, אבל אם לא,

שיהיה סופשבוע נהדר,

ושבת שלום,

(ובלחש אני אוסיף גם: תשמור על עצמך).

אן.