תודה.
וסליחה. אתה סולח לי?
היומיים האחרונים היו קצת מפחידים. ראית אותי היום בביה"ס - הייתי shaken לחלוטין. הדבר היחיד שרציתי היה לדבר איתך ולוודא שאתה תגן עליי וזה לא יחזור על עצמו שוב. זאת הסיבה שהתקשרתי אלייך אתמול וזאת הסיבה ששלחתי לך את הסמס - אני יודעת כמה אתה עסוק, ורציתי לוודא שנוכל לדבר. רציתי לוודא שאני אוכל להוציא את זה ושאתה תקשיב ותטפל בזה כמו שרק אתה יודע לעשות. זה לא היה ניסיון לחזור לשום דבר, או איזו הגזמה או משהו (זאת לא הפעם הראשונה שאני מרגישה שאני חייבת את העזרה שלך ומיד, אבל זאת כן הפעם הראשונה שאני עושה את זה... זה אומר משהו, לא?), כי אני כן מרוצה מהאופי של מערכת היחסים שלנו. טוב לי איך שזה ככה. כשקרה מה שקרה לפני שנה חשבתי שאני בחיים לא אצליח להיות מרוצה, אבל לאט לאט אני אפילו מגלה שאני מתחילה לסלוח לעצמי על כל מה שקרה בינינו בסוף ינואר. אבל אתמול בערב הייתי כל כך מזועזעת, שכמעט התחלתי לבכות באמצע השיעור של קוגניטיבית. הייתי חייבת לדעת שאתה תהיה שם היום.
ואני יודעת שאני לא אמורה לעשות את זה, אבל זה המקרה היחיד שבו אני חושבת שזה איזשהו סוג של הגיוני לעשות את זה. כי נכון שזאת בעיה של בית ספר, אבל זה משהו שחורג מגבולות ביה"ס, וגם אתה יודע את זה.
בכל אופן... רק רציתי להגיד שאני מצטערת על זה.
ורציתי גם להגיד תודה. על הכל. על כל השנה הזאת והשנה שלפניה, ועל כל ההתנהלות שלך היום, ועל השיחה הנהדרת שהיתה לנו אתמול. על זה שאני תמיד יכולה לסמוך עלייך שלא תגיד מילה ממה שאני אומרת לך ("לפני שאני אדבר עם ***, אני רוצה לשמוע ממך מה קרה." "בדיוק מה שמר ג' אמר שקרה." "הוא היה מאוד תמציתי." - חשבתי לעצמי, 'כמובן שהוא היה'. הוא אף פעם לא חושף יותר משהו חייב). על זה שאם קורה משהו אני תמיד יכולה לסמוך עלייך שתהיה שם להקשיב, גם אם אני לא בדיוק אמורה לפנות אלייך וזה לא בדיוק התפקיד שלך לטפל במה שקורה איתי. על זה שאתה תמיד מציע את הדרכים הפרקטיות והטובות ביותר עבורי, גם אם אני לא לגמרי מבינה את זה. על זה שאתה תמיד שם לעודד אותי, גם כשאני בטוחה שאני הולכת להיכשל במה-שזה-לא-יהיה שאני עושה. על זה שכשאתה עובר במסדרון ורואה אותי אתה שואל מה נשמע ומה העניינים. על זה שאני יכולה ללוות אותך לכל מיני מקומות כשאני צריכה לספר לך משהו. על החיוכים שלך כשאני מספרת לך כמה טוב לי עכשיו. על זה שאתה עדיין שם לעזור לי להתגבר על התהיות שיש לי בנוגע לבני אדם. על שיחות כמו השיחה המדהימה של אתמול (רק שתדע, לא התכוונתי לחזור איתך לביה"ס. הדרך שבה הלכנו כשיצאנו מביה"ס היא חלק מהדרך שלי הביתה. איכשהו נסחפנו לתוך הדיון הזה ומצאתי את עצמי חוזרת. אמרתי לעצמי שאני אכעס על עצמי אם אני לא אשאל אותך, למרות שידעתי שהתשובה שלך תהיה לא) או השיחה ביום של הבגרות באנגלית. על החיוך הזה שלך כשאני אומרת לך לשמור על עצמך. על זה שאתה סומך עליי ומרגיש נוח איתי מספיק בשביל להגיד לי איך באמת אתה מרגיש ומה באמת אתה חושב. על כל מה שאתה ומי שאתה ומי שהיית עבורי בשנה שעברה והשנה.
רק רציתי להגיד תודה.
אני לא בטוחה מה להבין ממה שאמרת היום על זה שזה יקרה לי שוב. זה יקרה לי שוב כי אני מוכשרת ואנשים ירצו לפגוע בי מקנאה? זה יקרה לי שוב כי אני סוציופתית ומגיע לי? זה יקרה לי שוב סתם כי זה קורה לנשים היום? מה בדיוק זה אמור היה להביע? [עריכה מאוחרת: דיברתי עם MIG באותו הערב. זה יקרה שוב כי בנים בגיל הזה לא יודעים איך להתחיל עם מישהי?]
תשמור על עצמך. במיוחד על הקרסול שלך. טוב?
אן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm