יותר ויותר אני מוצאת את עצמי מזדהה עם הדברים שכתבת לי אז. יותר ויותר אני מגלה שאני מהנהנת כשאני קוראת את המשפטים שכתבת לי אז, כשהתלהבתי מרורק וחשבתי שהוא האדם האידיאלי; כשחשבתי שאני לא צריכה בני אדם ושהם מיותרים; כשלא הבנתי מה בכלל אני מחפשת בעולם הזה; ובכל אחד מהרגעים האחרים שבהם היית שם כדי לתת עצה, משפטים פילוסופיים, שיעורים בפסיכולוגיה חיובית ולדון בכל המחשבות שהיו לי אז.

אני חושבת שכבר כתבתי על זה, ואולי אפילו דיברתי על זה, יותר מפעם אחת. ככל שאני מתבגרת יותר, ככל שאני לומדת יותר ומבינה יותר על עצמי ועל העולם, ככה אני מגלה שאני מסכימה איתך יותר. זה לא מפתיע אותי - כשאדם אחד מדבר עם אדם כמעט זהה לו, רק צעיר יותר, זה אך טבעי שהאדם הצעיר יגלה שהבוגר צודק לעתים קרובות. וכשזה מגיע אלינו, אין ספק שאנחנו דומים בצורה מיוחדת. אני רק יודעת שהבנת דברים שמעולם לא חשבתי שמישהו יוכל להבין גם בלי שהייתי צריכה להסביר את עצמי, ולו רק במילה.

והנה, גיליתי שוב שצדקת.

אתה זוכר שכתבתי לך אז, כשקראתי את "כמעיין המתגבר", שאני מעריצה את רורק? את היכולת הזאת שלו לשכוח מכולם ולעשות מה שמתאים לו, את היכולת שלו להתקדם בכוחות עצמו בלי להזדקק לאף אחד אחר, את היכולת המדהימה הזאת שלו להצליח למרות הכל ולהגיע לאושר? אתה זוכר מה כתבת לי בתשובה אז? כתבת לי לשים לב שהוא אמנם לא חווה אותה ככה, אבל הדרך שהוא עובר על מנת להגיע למקום הזה היא דרך של ייסורים. אתה זוכר איך הגבתי? הסכמתי שזאת דרך לא פשוטה, אבל לא בדיוק ירדתי לסוף דעתך בעניין הזה.

שנה וחצי, לב שבור ואינספור דמעות אחרי כן, אני יכולה להגיד שאני מבינה.

הייתי הראשונה בבית הספר שאי פעם ניגשה לבגרות לבד, מתי שהיא רצתה, איך שהיא רצתה, ועם מי שהיא רצתה. לא רק שעשיתי את זה, אפילו הצלחתי בזה. התווכחתי עם כולם, קיבלתי הרבה תמיכה בבית ומאחיך, ובסופו של דבר, אחרי התפרצות אחת רצינית, הצלחתי לקבל את מה שרציתי. אפשר לומר שהייתי מפונקת, אבל אני רואה את זה כפריצת דרך, גם עבורי, וגם עבור אחרים. מה גם שאפילו נתתי לבית הספר רעיונות שהווא מיישם השנה בפעם הראשונה, כך שאני חושבת שאפשר לקרוא לזה הצלחה.

אבל שנינו יודעים שעל זה כבר דיברתי.

היום אני כותבת לך כי אני מבינה עד כמה אני ממעיטה בערך של עצמי וביכולת שלי לגרום לשינוי, ועד כמה אני אומללה מהיכולת הזו בדיוק. דניאל אמר לי פעם שהוא חושב שהנטייה שלי לדאוג לאחרים על חשבוני היא מדהימה, אבל הוא גם שונא אותה, כי היא הופכת אותי לאומללה, וכמו שהיה לי קשה לתפוס את זה כשהוא אמר לי את זה בפעם הראשונה, כך גם היה לי קשה להבין עד היום שהדחף שלי לגרום לשינויים גורם לי להיות אומללה. כשאני כותבת לך את זה היום, אני מוצאת את עצמי תוהה האם כדאי לי להמשיך וללכת בדרך שהתוויתי לעצמי, או שמא אני צריכה לנסות למצוא דרך ביניים נמוכה יותר משלך (במדרג בין המיוחד לטיפוסי, שבו, בוא נודה, אתה במקום די גבוה למרות שאתה משתלב יפה), שבה, אולי, אהיה קצת פחות אומללה.

בסוף השבוע האחרון היה לי איזה עניין עם אחיך. העניין עצמו הוא לא חשוב, מלבד העובדה שהוא גרם לי להרגיש כאילו אני חווה את שנה שעברה איתך שוב. אותה התחושה שלא מדברים איתי כי מנסים להימנע מהדמעות שלי, אותה התחושה שלא ברור לי לאן מערכת היחסים הזאת הולכת, אם בכלל. בניגוד למה שקרה בשנה שעברה איתך, ידעתי שאני לא רוצה שהיא תלך לשום מקום, אבל בחודש האחרון, ובמיוחד בסוף השבוע הזה, היתה לי תחושה רעה שזה מתקדם למקום שאני לא אוהבת. אז בניגוד למה שעשיתי אז (אתה לא יכול להגיד שאני לא לומדת מטעויות), ביקשתי לדבר איתו.

על השיחה עצמה אני לא אדבר. זה ביני לבינו, ואני אוהבת את זה ככה. כששאלת אותי איך היו השיעורים איתו בפעם הראשונה, כתבתי לך ש-"I don't kiss and tell", וזה עדיין נשאר אחד הערכים הכי חשובים שלי. אני לא חושפת מידע משיחות בפני אנשים אחרים, ואני יכולה להבטיח לך שכל מה שאמרת לי אי פעם נשאר בינינו, בדיוק כמו שאני סומכת עלייך ששום דבר שאמרתי לך לא עבר הלאה. אבל הרי שנינו כבר יודעים את זה, ובכל זאת זאת לא המטרה שלי במכתב הזה.

מה שכן גיליתי בשיחה הזאת הוא שזאת הפעם הראשונה שבה הוא שומר על קשר כזה עם תלמידה לשעבר. כשאנחנו דיברנו, אתה ואני, ידעתי שזאת הפעם הראשונה שבה אתה עושה דבר כזה ומוצא דמיון כזה, וחלק מהכאב שחוויתי אחרי כן נבע גם מהמחשבה שאולי אם לא הייתי הראשונה, דברים היו נראים אחרת ושנינו היינו סובלים פחות מכל הבלגן שנוצר. בסופו של דבר, כשהצלחתי להתרחק מכל העניין ולמצוא איזושהי פרספקטיבה, הבנתי שאם לא הייתי הראשונה, שום דבר במערכת היחסים שלנו לא היה מתנהל כמו שהוא התנהל. אתה מעולם לא היית מרשה לעצמך להיפתח ולהירגע כל כך, כי היית יודע מה עשוי לקרות. כשאני מסתכלת על זה היום, למרות כל הכאב שזה הביא לי, אני שמחה שמערכת היחסים שלנו היתה הראשונה. ואני שמחה שהיא התנהלה כמו שהיא התנהלה, ובמיוחד שעכשיו שנינו מרוצים.

הוא לא הכאיב לי כמוך. אני לא חושבת שאי פעם הוא יהיה מסוגל להכאיב לי כמוך. אני לא תלויה בו; אתה האדם האחרון שאי פעם הייתי תלויה בו, ואני גאה בזה. ומעבר לזה, אנחנו לא באותו המצב, ואנחנו לעולם לא נהיה באותו המצב, פשוט בגלל שהוא לא עובד בבית הספר שבו אני לומדת. שם הכל מתחיל ונגמר, עצוב ככל שזה יהיה. אבל בסוף השבוע הזה כאב לי, כי חשבתי, כאמור, שאני חווה מחדש את שנה שעברה, איתו במקומך, וזה לא משהו שאני רוצה לחוות שוב אי פעם. מצחיק ככל שזה יישמע, מיציתי את זה בפעם הראשונה.

אבל כשהוא אמר לי את זה, שזאת הפעם הראשונה שבה הוא עושה את זה, הבנתי פתאום כמה אני מכאיבה לעצמי בזה שאני נכנסת לכל הדברים המיוחדים האלה. אני לא מתחרטת על זה - לא על הקשר איתו ולא על הקשר איתך - אבל אני פתאום מבינה שאנחנו ממציאים את החוקים בזמן שאנחנו מתקדמים, ושאני אפילו לא מודעת לזה. בשני המקרים יצאתי מנקודת הנחה שזה לא משהו חדש, ששניכם חוויתם את זה, ופתאום כשגיליתי שאני לא היחידה שנמצאת במצב הזה בפעם הראשונה, הבנתי כמה אני ואתם ממציאים את הכללים תוך כדי שאנחנו חיים את זה, וכמה אין לי שמץ של מושג מה אני מנסה לעשות. ואתה יודע מה עוד אני מבינה? כמה באמת זה קשה להמציא את החוקים תוך כדי החיים, כמה זה עשוי לפגוע וכמה זה עשוי להרוס.

ואני יודעת שאתה יודע את זה, אבל אני אומר את זה בכל זאת: אני אוהבת להתקדם בדרך שלי. אני אוהבת ליצור איזה מערכות יחסים שאני אוהבת עם אנשים שאני אוהבת במקומות שאני אוהבת ולהתנהג בצורה שמתאימה לי. יש בזה משהו מדהים. שנינו יודעים כמה זה מאפשר לנו לעשות, לראות ולהבין. שנינו יודעים עד כמה קל להתאהב בזה. אבל היום אני יכולה להגיד גם ששנינו יודעים עד כמה זה קשה, למרות שאני לא חושבת שבכלל חשבת על מיוחדות במובן הזה.

ופתאום אני שואלת את עצמי אם אני באמת רוצה להמשיך להיות יוצאת דופן כזאת, למשוך תשומת לב של אנשים - מדהימים ככל שיהיו - ולפעול איך שנוח לי... או שאני רוצה לחזור להיות אותה האן המופנמת שאתה מצאת?

אני מקווה שיצא לי לדבר איתך (בעל פה או במכתב) השבוע על הנושא. זאת אחת הפעמים הבודדות שבהן אני לא יודעת מה לעשות.

אן.