עובר עליי שבוע פסיכי ברמות שאלוהים עדיין לא ברא, ואני רוצה קצת לעצור ולחשוב איתך. אני מרגישה כאילו לא עשיתי את זה כבר חודשים, למרות שאני מניחה שבפועל עבר רק חודש ומשהו. מה אתה אומר?

התקופה האחרונה היתה קצת מטורפת. אולי קצת מטורפת מדי, אתה יודע? טסתי לארה"ב - הדבר הכי מדהים שיש, עד הרגע שנחתתי בנתב"ג - והיו לי איזה שבועיים חופש (קיוויתי שהמפקדת שלי מתה, אבל זה לא קרה, אז נתמודד עם זה שהיא עדיין חיה ביום אחר). בתיאוריה היה לי זמן להתעסק בדברים, אבל אני מניחה שאחרי ארה"ב הייתי עדיין מטושטשת (קמתי בשתיים עשרה ביום אחרי שנחתתי! כמה כבר יוצא לנו לעשות את זה, תגיד לי?), ובסופו של דבר עבדתי רק על סטטיסטיקה. אה, כן, ועל לסיים נמלטים בזמן שיא של שבוע.

נמלטים נתן לי רעיון מצוין למחקר, וכנראה שאת מה שהיה חסר לי במחקר שהתחלתי אחרי שראיתי את The Imitation Game, אז אני ממש מרוצה מזה. ושתי העונות הראשונות (והחצי הראשון של העונה הרביעית) היו מדהימות, אז זה לחלוטין היה שווה את זה.

ונראה לי שבערך בשני בספטמבר הכל ירד מהפסים.

המפקדת שלי חזרה, מה שהיה גיהינום מוחלט. היא פשוט מפלצת, literally. ואתה יודע, אני יודעת להגיד ברוב המקרים מתי הבעיה היא בי ומתי היא אצל אחרים, והפעם זאת לחלוטין היא. ברמה שאחד החיילים שלה השתחרר על נפשי כי הוא לא היה מסוגל איתה יותר. ברמה שמישהי שהיתה מוצבת בצד השני של המסדרון, שלא היתה פה כבר איזה חצי שנה, כמעט קפצה ברגע שהיא שמעה עקבים כמו שלה. ברמה שכולנו קופצים כל פעם שאנחנו שומעים משהו כזה. ברמה הזאת.

ואתה יודע, אני רוצה לנסות לקבוע פגישה עם האל"מ, אבל אני מפחדת שזה לא יהיה מספיק ושהיא רק תתנקם בנו. ואם זאת הייתי אני אז לא היה לי אכפת, אבל אני ממש מחבבת את הבנים, ואני לא רוצה שהם ייפגעו מזה. יותר מהכל אני רוצה להגיש תלונה, אבל אמא שכנעה אותי לדבר עם המק"ס שלי קודם, ואני מניחה שזה רעיון טוב, אבל עם הקורס (אומייגאד, יהיו כות"לות חדשות בקרוב!) והכל אני לא רוצה להיכנס באמצע ו... אתה יודע, אתה מכיר אותי.

אבל זה הגיע לרמה שפשוט בכיתי ברביעי בבוקר אחרי שהיא נכנסה.

חמישי-שישי-שבת היינו בים המלח. כן, אותו הדבר שעשינו לפני שלוש שנים שביקשתי שתיקח את העבודה שלי כי אני לא אוכל להגיש לך אותה יום אחרי. אני עדיין מחייכת כל פעם שאני חושבת על זה. אבל העניין הוא שלא עשינו את זה מאז, והשנה הם הצליחו לארגן את זה או משהו, ופשוט... לא רציתי ללכת. את רוב האנשים האלה אני גם ככה לא מחבבת, ומה בשם אלוהים איבדתי בים המלח, ובפעם הקודמת שהיינו שם... טוב, סבא היה שם. ואתה עוד היית בחיים שלי. ושניהם ממש ממש כואבים.

אז גררתי איתי את הלפטופ ואת החומר בסטטיסטיכס (יאי) במחשבה שאני עוד אצליח לעשות משהו בסופ"ש המטופש הזה, ולקחתי את הדובי שהבאתי מלונדון בקיץ ושקראתי לו על שמך (התמוטטות שעברתי בסביבות אפריל... אל תשאל) וכל הסופ"ש הייתי צמודה אליו והכל, אבל בין כל הדברים שהייתי צריכה להתמודד איתם לבין הרעש המטורף הזה שהיה שם כל הזמן (מלונות ישראלים...) לבין זה שגם ככה לא הרגשתי טוב... בוא נגיד שזה היה סופ"ש לחלוטין מרוקן רגשית.

וברביעי שעבר כל כך היה לי רע בסוף שהתקשרתי למטפל ההוא.

והיום נפגשתי איתו.

ואני לא יודעת איך אני מרגישה לגבי זה. מצד אחד, אמא מנדנדת לי על זה כבר חודשים ואם לא הייתי יודעת שאני צריכה את זה לא הייתי מתקשרת, ושיישרף העולם. ומצד שני... אני לא יודעת. זה הרגיש טיפה כאילו הוא נהנה לערער על כל ההנחות הבסיסיות שלי.

כמוך.

כמו כמה שאני מיוחדת.

ואני יודעת שזה לא נכון, אני יודעת... כי אני לא מרגישה שייכת באמת בשום מקום מסיבה מסוימת. כן, כיף לי להיות במשרד עם הבנים ואני אוהבת להיות בבסמ"ח ובאוניברסיטה והכל... אבל גם שם תמיד יש איזה משהו שונה ולא מתאים. ואני מקשיבה לך ול-MIG, אני לוקחת את החיובי, ובגלל זה אני מאושרת עד הגג כל פעם שאני בקמפוס וכל פעם שאני פוגשת אנשים שאני אוהבת, ובגלל זה בכיתי כשנגמר השלב והיינו צריכות לעזוב את בסמ"ח, ובגלל זה הכל, אבל עדיין לפעמים אני מרגישה קצת לא שייכת.

כי ככה זה וזאת אני וזה כיף.

ואז הוא דיבר על כמה שמשהו כמו שהיה לי ולך נפוץ וקורה לכולם ורציתי להרביץ לו. כי אני יודעת שזה לא נכון, אבל זה עדיין מערער משהו בתוכי. ואני יודעת שזה לא נכון כי אנחנו כל כך שונים מכולם וכל כך דומים אחד לשנייה, אפילו בכמה זמן לקח לנו בחיים עד שהבנו איך להיות שייכים. לי היה אותך ואת MIG, אז היה לי קל יותר, אבל עדיין.

ואני יודעת שהוא טועה, באותו ביטחון שאמרתי לו היום שאני יודעת שאני לא יודעת הכל על עצמי (הא! אמרתי את זה לעוד מישהו בזמן האחרון) ושאני בדרך כלל יודעת מתי הבעיה אצלי ומתי לא, ובאותו ביטחון שסיפרתי על מה שאני זוכרת מלגדול עם אבא שברגע שהוא כועס עליי אז הוא צועק עליי כמה אני לא שווה כלום, ובאותו ביטחון שדיברתי על התואר עלי ועלייך ועל MIG והכל.

אני יודעת.

אז למה זה כל כך קל לערער אותי פתאום? זה כוח שאני לא נותנת לאף אחד. אף אחד מלבדך ומלבד MIG, וגם זה כבר בדרך כלל לא (אהמזהשאתהpushingfortyלאאומרשאתהתמידצודקאהמ). אני חושבת שהביטחון העצמי שלי זקוק לאיזשהו איזון מחדש, בטח ובטח שאחרי הסופ"ש. כי זה לא נכון. אני יודעת שלא.

למרות שיש דברים שהוא קרא עליי די בקלות.

But then, אם הוא לא היה מסוגל לקרוא עליי דברים לא הייתי באה אליו מלכתחילה.

אני יודעת, אנחנו לא נצא מזה. אז אני אעזוב את זה. אני אספר לך שאני עושה משהו מאוד מאוד מגניב בימי שני אחה"צ עכשיו, ושהייתי מספרת לך מה אבל אני רוצה שזאת תהיה הפתעה. בכל אופן, הכרתי ככה חברה חדשה (אומייגאד גיקים!) ואני נפגשת עם חבר שמוצב קרוב לארוחת צהריים מדי פעם (השרונה מרקט מדהים. לפרוטוקול), ועשיתי משהו שממש פחדתי ממנו אתמול (אזור מפוקפק-משהו של תל אביב, אבל לא נדבר על זה), ובסופו של דבר ממש נהניתי. התווכחתי על ג'ורג' מרטין! מאוד מאוד מגניב.

אני... תראה, אם נסתכל על הכל, אני נהנית. באמת שכן. הקורס-סייבר נגמר השבוע () אבל יש לי את הדבר החדש בימי שני, וקצת אחרי שנגמרים החגים אני חוזרת לקמפוס (עם עוד מישהו שאני ממש מחבבת! יאי), ואני אגיש תוכנית לימודים והכל (הגיע הזמן... אתה יודע, חישבתי שעד שאני משתחררת אני מסיימת כבר בערך חצי מהתואר שאני לומדת אליו. חצי! זה מטורף. כשרוב השכבה שלי תתחיל תואר ראשון אני אתחיל תואר שני!), ואני אנסה למצוא את עצמי שוב.

כי בשבועות האחרונים זה קצת מרגיש כאילו איבדתי אותי.

אני חושבת יותר מדי, נכון? טוב, אבל זה רק הוגן, בהתחשב בזה שאת כל הבחירות החשובות אני (שנינו, למען האמת) עושים מהרגש.

אבל יש לי דברים ממש מגניבים לספר לך עליהם. שוב, זה יחכה כבר למחקרים וכאלה. אני רק אגיד שאני לומדת עוד על מאיירס-בריגס. <:

שמור על עצמך, ילד.

אן.

נ.ב: הוא שאל אם אולי אני משקרת לעצמי בנוגע למערכת היחסים שאני רוצה איתך. איכ S: