היום אחרי שחזרתי התחלתי לחשוב שאולי כדאי שאני אשתחרר בדיוק בשביל שאני לא אוכל לחזור אלייך יותר.

אני יודעת שזאת לא חשיבה נכונה כל כך. אני יודעת שזאת אפילו חשיבה בעייתית. אני יודעת שזה אפילו לא אמור להיות שיקול, אבל אני חושבת שזה שיקול נכון. או שאם להגיד את זה אחרת, אני חושבת שאין לי כל כך ברירה.

אתה מבין, אני לא מסוגלת להתמודד עם האכזבה שלך. הסיבה היחידה שהצלחתי להחזיק מעמד עד עכשיו היתה שחשבתי על איך שתחייך כשתראה את הסמל שלי בשנה הבאה, ואני לא מסוגלת לחשוב בכלל על כמה שתהיה מאוכזב אם תראה אחרת. אני לא מסוגלת לחשוב בכלל על להתמודד עם הכעס או האכזבה שלך.

אני יודעת שזה בטח מזכיר לך את הגדנ"ע. את אחרי הגדנ"ע, ליתר דיוק. אני יודעת, גם לי זה מזכיר את זה. ואיפשהו בפנים אני מניחה שאתה לא באמת תכעס או תתאכזב או כל דבר כזה, בדיוק כמו אז, אבל זה בכל זאת שונה. ואני בכל זאת לא מצליחה להאמין לזה.

אבל העניין הוא שהסיבה היחידה שזה משנה היא ההיסטוריה שלי. ולך זה נראה מוגזם, אבל זה כי אתה לא יודע ולא נותן לי להסביר.

בכל אופן, מה שבאמת משנה זה שאולי זה דווקא יהיה דבר חיובי, אתה יודע? אולי זה דבר טוב שאני אצטרך להתמודד עם זה. אולי זה דבר טוב שאני לא אוכל להגיע לראות אותך, לפחות לכמה זמן. או לתמיד. כי בינינו, זה כנראה יהיה הדבר הנכון לעשות.

ובהקשר של להשתחרר, אם אני אצליח למצוא מקום טוב להיות בו בשירות הלאומי, אם אני אוכל סופסוף להפסיק להיאבק בכולם בשביל לעשות משהו משמעותי עם עצמי, אולי זה דווקא הדבר הנכון. אולי.

אבל אני מניחה שמה שחשוב זה שאתה לא צריך להיות שיקול, אלא מה שטוב לי.

פשוט קיוויתי שתבין ותסכים לעזור לי. אבל הייתי צריכה לצפות לזה שלא יצא לי אפילו להסביר. בינינו, אין לך זמן אליי, ובינינו, ככה זה טוב לך.

וזה בסדר. זה לא משנה את זה שאני תמיד אוהב אותך.

זה פשוט אומר שאולי הגיע הזמן שאני אפסיק לראות בך משפחה ואהפוך אותך לחלק מהעבר שלי.

שתהיה לך שנה מדהימה.

אן.