דברים... לא פשוטים, אתה יודע?

אני לא לגמרי יודעת למה אני כותבת לך, אבל... well, here we are. זה כמו כשהייתי באה לדבר איתך כי הייתי בלחץ או בפאניקה, אבל לא באמת ידעתי על מה אני רוצה לדבר, זוכר? אני מניחה שזה אחד מהימים האלה. יש כל כך הרבה דברים שמציקים לי כרגע, והדבר היחיד שאני רוצה זה להתפרק מולך כי אתה תמיד יודע איך להרגיע אותי.

האמת שקצת חששתי מהיום. כאילו, לא מהיום כיום, אלא מזה שהייתי עם אחותי כל הערב. זה מטופש האמת ("זה לא מטופש"). לא הסתדרנו כל כך טוב בזמן האחרון - בטח שלא בפעם הקודמת שגרתי פה - ו... it could've gone either way, I suppose. וכאילו היו לי רגעים שכמעט קפצתי והתחלתי ויכוח (PLL זה תמיד נקודה רגישה, כי למרות שזה אף פעם לא היה רומנטי בינינו, אני בהחלט מכירה את ההרגשה שאנחנו לא יכולים לדבר כמו שמרגיש לנו נכון בגלל שלאנשים מסביב זה נראה לא בסדר), אבל לשם שינוי עזבתי את זה. לא יודעת, אני מניחה שכרגע לחשוב עלייך ועל כמה דפוקה החברה שלנו בעיקר עושה אותי עצובה, ועצב לא בדיוק מדרבן לפעולה.

זה לא שזה היה מושלם, אבל הקשר בינינו היה אמיתי, אתה יודע? וזה שלאנשים זה נראה מוזר או לא בסדר לא הופך את זה ללא בסדר. מבחינות מסוימות זה באמת לא היה בסדר, אבל לא בגלל מה שהם חשבו. הדבר האירוני באמת בכל הסיפור הזה היא שהלחץ שלהם גרם להם לעשות מה שהם יכולים כדי להרחיק אותנו, וזה מה שגרם את הכי הרבה נזק. לא שנראה לי שזאת הסיבה שברחת - פעם חשבתי ככה, היום אני בטוחה שהיה בזה יותר - אבל אני חושבת שזה השפיע. אני יודעת שזה השפיע אחרי שסיימתי תיכון; אפילו אמרת לי שאנשים מעירים לך על זה. "אני חושבת" זה כנראה לא מדויק. יש לי הרגשה ודאית כזאת - אינטואיציה? - שזה היה פקטור בהחלטה להתרחק.

עכשיו אני סתם מדברת בלי הפסקה.

אני פשוט... בלחץ מהכל. אני לא מצליחה להירשם למרפאה, והאוזן שלי התחילה לעשות לי בעיות שוב, והזמן מתקדם ולא יוצא כלום מאף מועמדות שהגשתי. הפרויוקט האישי שלי מתקדם, אבל... בכנות, אני מתחילה לחשוב שאני פשוט אחזור הביתה בינואר וזהו. ואני יודעת מה היית אומר אם הייתי אומרת לך את זה, היית אומר שבקושי התחלתי עוד ושהמצב הזה הופך את הכל למורכב יותר אבל עברתי דברים קשים יותר מזה ואם כבר אני פה, עדיף שאני אנסה להוציא מזה משהו. עדיף להילחם על זה במקום לברוח ("לפעמים נדמה לי שאת מתרחקת מהרבה דברים- גם כאלה שעושים לך טוב. שאימצת "נסיגה" כאסטרטגיית הימנעות והגנה", זוכר?). שזה יעשה לי טוב לחיות קצת בחו"ל במקום שאני אוהבת, אז קדימה, לקפוץ למים.

אני חושבת שהאמת היא שאני פשוט מפחדת. מאוד. אני מנסה לא לחשוב - אני מתמקדת בלימודים ובפרויקט שלי ובלראות Suits שוב (רק את העונות הטובות, פשוט הסוף הזכיר לי כמה ההתחלה היתה טובה). אבל בימים כאלה כשדברים לא הולכים... אני נזכרת באמת איזה קפיצה מטורפת אני עושה, וכמה אין לי את ההכשרה לזה ("יש לך את הכישרון והיכולת לזה", זה מה שהיית אומר אם הייתי אומרת לך את זה, נכון?), ואני פשוט... מרגישה לבד.

Hell, אני באמת לבד.

אני כל כך עייפה מכל זה, אתה יודע? אני רוצה לוותר ולברוח הביתה אבל הוא צודק, אני לא אסלח לעצמי אם אני אעשה את זה. אז אני פה.

אוף למה אני בכזה דאון כשבתכלס היה כיף איתה, ויצאתי קצת החוצה, ועדכנתי את שני המחשבים, ולפחות עשיתי משהו היום? עד שסופסוף היו לי כמה שעות כיפיות עם אחותי, עכשיו הראש שלי מנסה להרוס את זה.

I suppose I just miss you.

הלוואי שיכולתי לדבר איתך.

אן.