ציטטתי לו היום משהו שאמרת לי על זה שלפעמים אתה חושב שאני בורחת גם מדברים שעושים לי טוב.

אני לא יודעת אפילו אם אתה זוכר את זה (למרות שכמו שאני מכירה אותך יש מצב שכן, אתה עוד זכרת ציונים שלי שנה אחרי איכשהו), אבל זה אחד הציטוטים האלה שחזרתי אליהם לא מעט מאז. לי זה היה נראה כמו observation, אבל הוא אמר שזה יותר מזה, זה הזמנה לאינטימיות שלא אמורה לקרות בין מורה לתלמיד.

האמת היא שקצת קשה לי עם האמירה הזאת.

כאילו, אני רואה את מה שהוא מנסה להגיד. ואני לא יודעת, אולי הוא צודק. אני באמת לא יודעת. בתכלס, מה כבר הבנתי מזה כשהייתי בת 16? הייתי ילדה. הרבה דברים שנראו לי סבירים, לפחות במידה מסוימת, עכשיו נראים לי קצת יותר בעייתיים. לא רק בנוגע אלייך אלא בכללי. ובנוגע אלייך בכלל היתה לי blind spot; כל מה שעשית נראה לי בסדר. והאמת היא גם שאחרי המחוננים - איפה שהתייחסו אלינו כבני אדם - היה לי קשה במערכת החינוך הרגילה שבה אני לא מעניינת אף אחד וכל מה שאני זה ציון. אז אני מניחה שבאיזשהו מקום לדבר איתך הרגיש יותר נורמלי למה שאני מכירה מאשר מה שרוב הקולגות שלך עשו.

אז לא יודעת, אולי. אבל בתוך כל שאר הדברים שהיו באותה התקופה, זה מרגיש נורמלי, אתה יודע?

כמו מתמטיקה. כמו הגדנ"ע ("קצת, לא משהו, את שומעת את עצמך?"). כמו סבא. כל הרגעים האלה שהרגיש שדאגת לי. 

כמו הפסקות שלמות או שיעורים חופשיים שישבנו מול חדר מורים ודיברנו כאילו כלום. 

כמו הערות קטנות על מבחנים וסמסים וצ'אטים בג'ימייל (אוי כמה שאהבתי את הצ'אט הזה, יש לי כלכך הרבה צ'אטים ישנים עם חברים מהחטיבה ועם המשפחה, פעם כשרק פתחתי את הג'ימייל).

אז אתה יודע, בתוך כל זה... זה נראה הגיוני. כאילו, יש ציטוטים או רגעים שאני מסתכלת עכשיו ואומרת, אוקיי, זה לא הגיוני להגיד לי "אני פה אם את צריכה מישהו" (וכדומה) ואז לברוח. יש עדיין כמה רגעים שכואבים לי כי אמרת שאתה שם, אמרת שאני יכולה לבוא לדבר איתך, אמרת שאני יכולה להסביר לך יותר לעומק, והנה בכל זאת הלכת. אבל הobservations האלה שלך, שאני בורחת מדברים או שאין לי בלגן בראש... לא יודעת, זה לא נראה לי כזה לא-במקום.

I mean... I get his point. באמת. הוא אמר שזה משהו שמטפל יגיד למטופל, לא מורה לתלמיד, וזה נשמע נכון. בעצם, אני די יודעת שזה נכון, כי הנטייה שלי לברוח מדברים די חזרה אחרי שהלכת, וזה עלה יותר מפעם אחת בשנים האחרונות. אז אני מבינה את זה. אבל... ככה זה היה. בינינו. והאמירות האלה מרגישות כמו החלקים הכי פחות בעייתיים מכל הסיפור. שזה כנראה לא מדויק כי זה תסמין של הבעיה האמיתית שהיא טשטוש הגבולות שהיה שם (פסיכולוגים צריכים לעבור סמינרים על גבולות ואתיקה, אולי גם מורים צריכים את זה), אבל... ככה זה מרגיש.

אוף. לא יודעת. אני אפילו לא לגמרי יודעת מה מציק לי שם. אבל איכשהו יש לי תחושה שאם היית פה, היית יודעת.

הציטוטים האלה שלך עדיין עוזרים לי, אתה יודע?

חלקם לפחות. במיוחד הדברים הטובים האלה שאמרת לי על עצמי. אלה שבחיים לא האמנתי לאף אחד שאמר לי את זה, עד שאתה ואחיך נכנסתם לחיים שלי. אתם עדיין היחידים שהצליחו לתת לי איזשהו אמון בעצמי, אפילו עכשיו. אבל עכשיו אולי זה גם בגלל שקשה לי להאמין לאנשים אחרי כל מה שקרה איתך.

באמת האמנת בזה, כשאמרת את זה?

כי אתה לא הראשון שאמר לי הרבה מהדברים האלה, אבל אתה הראשון שהאמנתי לו. אז ניסיתי להבין למה. מה היה בך, בדברים שלך, שגרם לי להאמין לך? אינטואיציה, כמו שדיברנו אז? או משהו יותר מזה?

הוא אומר שזה בגלל הקשר הרגשי שהיה ובגלל שבאמת האמנת בדברים שאמרת. לא אמרת את זה סתם. והיית שם באמת - רגשית - כשדיברנו. היית זמין. שזה כבר יותר ממה שהיה לי עד אז. אבל אז... זה אומר שבאמת האמנת בדברים שאמרת, או שלא הייתי מאמינה לך.

רק שעכשיו בכל זאת זה שוב קשה להאמין, ויש לי תחושה שזאת אחת השאלות האלה שאני אצטרך ללמוד לחיות איתן, כי אתה היחיד שיכול לתת את התשובה עליהן. רק אתה יודע אם באמת האמנת בזה או לא. ואני אצטרך איכשהו למצוא דרך ליישב את הסתירה הזאת בין הרעיון ש"הוא האמין בי" לבין "הוא הלך וכנראה זה בכלל לא היה משמעותי או אמיתי בשבילו".

מחשבה מדכאת להתחיל איתה יום שכנראה יהיה די מדכא.

אן.