אני פחדנית.

ויותר גרוע מזה, אני הסוג הכי גרוע של פחדנית: אני פחדנית שמעמידה פנים שהיא מתמודדת עם הכל בזמן שבעצם היא בורחת.

אני כמעט יכולה לראות אותך מסתכל עליי, חושב, ואז אומר לי, בקול השקט והמרגיע הזה שאני כל כך אוהבת, אן, תנשמי. לאט לאט. מה קרה?

אז מאיפה אתה רוצה שאני אתחיל, יקירי? מהחזרה הקטסטרופלית מהחודש+ בבית ללונדון בתחילת יולי, ששלחה אותי חזרה למעמקי הדיכאון שאיכשהו הצלחתי לצאת ממנו כשהתחלתי לעבוד באפריל? מההתחמקות מהכל ומכולם וההתמוטטות תחת הלחץ של העבודה + מציאת דירה + הדירה הזמנית שלי שאני צריכה לפנות + ההורים + אלוהים יודע מה? פעמיים התמוטטתי, פעם אחת אפילו בעבודה מול א׳. והברייקדאון הזה אפילו לא באמת היה קשור לעבודה, אלא יותר לדירה שרציתי ושגיליתי שהושכרה ביום לפני. לא דיברתי עם אף אחד ״כי אין לי זמן״ ואני מתעסקת בעבודה ובלמצוא דירה ויותר מהכל בלנסות לשרוד ואם אני אתחיל לדבר על דברים אני לא אהיה מסוגלת להמשיך לעשות דברים ואני רק ארצה להתחבא במיטה ולבכות אז עדיף לברוח.

ואז עברתי דירה, וביום של המעבר טסתי חזרה הביתה לכיפור + תחילת סוכות, אז מלבד עיסוק בלתי נגמר בעונה המזוויעה של לוציפר לא היה לי זמן ו/או משאבים לדבר עם אף אחד אחר, כולל לא החברות הכי טובות שלי, כי אני בבית עם ההורים והפעם זה רק לשבועיים אז אני מעדיפה להתמקד בזה. אפילו לא כתבתי כאן (למרות שיש לי פוסט מלפני יומיים שניסיתי לשלוח ואז ישרא לא נתן לי להתחבר (עריכה: מסתבר שהוא נשלח לפני שישרא זרק אותי החוצה, מעניין)). ואז חזרתי והיו מיליון דברים לקנות ולסדר, והייתי צריכה לארגן את הדירה, והיו חשבונות לסדר והיה לריב עם וירג׳ין מדיה על האינטרנט שהבטיחו לסדר לי והיה שולחן לבנות (עשיתי את זה בראשון שעבר והייתי מה זה גאה בעצמי) ושיט אני כבר אמורה להיות באיזה אמצע דראפט ראשון כי יש דדליין ואני כמובן יותר עסוקה בלוציפר מאשר בלכתוב עלינו כי כמו שאמרתי לו זה כבר הפצע שאני רגילה אליו, לוציפר זה חדש, ועדיין לא דיברתי עם החברות שלי כי אני כל פעם נזכרת בסוף היום כשאין לי כבר כוח לכלום ואני דוחה למחר כי זה מה שאני יכולה.

ובגלל שאני פחדנית, במקום לכתוב את כל זה לאנשים שעדיין אוהבים אותי מסיבה לא ברורה, אני כותבת את זה לך, בבלוג פה, במקום שאף אחד מהם לא יראה את זה, לבנאדם האחד שלא רוצה לשמוע ממני יותר בחיים.

מדהים, אה?

והיום הוא אפילו אמר לי שזה נראה שמצבי הרוח שלי התייצבו מאז שעברתי דירה (חה חה חה), ולכולם זה נראה כאילו אני במצב יותר טוב, אבל אני יודעת את האמת. אני פשוט בורחת מהכל. אני מדחיקה. זה הכיוון. והוא בטח היה אומר לי לגלות קצת יותר הבנה, כי אני צריכה עכשיו לשחזר דברים שהיו בינינו וקשה לי בלעדייך, למרות שעבר כל כך הרבה זמן אני עדיין כל כך מתגעגעת אלייך שזה הורג אותי, ואני לא יודעת אם אני מסוגלת להתמודד עם עוד משהו מלבד זה, והנה בשנייה הבנו למה אני לא מצליחה לכתוב דברים במקביל הפעם, בפעם הראשונה בחיים שלי. אבל אני לא מסוגלת לגלות הבנה. אני לא מסוגלת לגלות חמלה. אם הייתי פוגעת רק בעצמי אז ניחא. אבל אני פוגעת באנשים שאכפת לי מהם, ועל זה אני לא חושבת שאני יכולה לסלוח לעצמי.

ואתה יודע למה כל זה עלה עכשיו? כי דיוויד חלה בקורונה. ונכנסתי לפאניקה. ואין אף אחד שאפילו קורא את מה שאני כותבת - בניגוד למקרה דומה ב2017 - כי פחות או יותר הרחקתי את כל מי שאכפת לו ממני.

Got no one to blame but myself.

ובהיותי הפחדנית שאני, עכשיו אני יושבת פה ובוכה ושותה וויסקי בתקווה שאני אצליח להירדם ולא להתעורר באמצע הלילה. התכוונתי ללכת לישון מוקדם היום כי אני מותשת, אבל fuck it. האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק, נכון?

או, בהמשך לדברייך פעם מזמן בפרהיסטוריה, אין מנוחה לרשעים, נכון? מה שזה לא יהיה שזה אומר גם עליי.

חייכת כשאמרת את מה שאמרת אז. הלוואי שיכולתי לחייך גם כרגע. אבל בגלל זה לוציפר ואני אותו הדבר, נכון? שני ילדים שנזרקו ולמדו שהם רשעים. מפלצות. שהם הבעיה האמיתית.

ואחרי השנים האחרונות ברוב המקרים הייתי מנסה לראות מתי זאת אשמתי ומתי לא, וכמה ממה שאני מאשימה את עצמי עליו באמת קשור אליי, כי אני יודעת מאיפה זה בה, אבל הפעם זאת באמת אני שעשיתי את זה. שעדיין עושה את זה. שמחר תנסה להתעלם מכל הלילה הדפוק הזה ולהמשיך להדחיק עוד טיפה כי יש לה דדליין שבקצב הזה אין סיכוי שהיא תעמוד בו.

מה היית אומר לי אם הייתי פה? היית מוצא דרך להרגיע אותי. היית מוצא דרך לסלוח לי. לפחות, אני מקווה שהיית מוצא דרך לסלוח לי. מישהו צריך.

עדיין דפוקה כתמיד,

אן