אני לא בסדר.

זה כל כך עצוב, אני אפילו לא יודעת מה לא בסדר. אבל אני יודעת שאני לא בסדר. אם הייתי בסדר לא הייתי מתחבאת על ספה במשרד וכותבת באייפד במקום לעבוד. אם הייתי בסדר לא הייתי בוכה כל הבוקר. אני לא יודעת מה לא בסדר, אבל אני יודעת שאני לא בסדר. אני יודעת שאני לא רוצה להיות פה. אני רוצה הביתה.

כשיצאתי מהתחתית הבוקר חשבתי לעצמי שאת הדבר האחד שרציתי לעשות אתמול, הדבר האחד שהייתי צריכה לעשות אתמול, בסוף לא עשיתי. הייתי צריכה לכתוב פה. לא רציתי לעשות את זה בזמן שאני בעבודה, כי עבודה, אז ניסיתי להרגיע את עצמי ושמתי דיוויד באוזניות. אני חושבת שאפילו לא באמת הרגשתי את הלחץ בהתחלה. אני לא בסדר. גם אתמול לא הייתי בסדר. ואז היה חפץ חשוד ופינו את כל הבניין וחצי מהאזור וצחקתי עם כולם בהתחלה, אבל כשהלכנו לשבת במסעדה ולחכות שיתנו לנו לחזור למשרד כבר לא היה לי מצב רוח לכלום. לא הבנתי למה. רק רציתי לחזור למשרד ולהיות לבד.

בערב הבנתי. הבנתי שזה החזיר את כל החרדות שלי, שזה היה מפחיד, שזה אסוציאציות לא קלות מהבית. הבנתי כשכתבתי לל׳ שאני לא יודעת איך אני מרגישה. רק אז קלטתי את זה. כולם סביבי היו רגועים. צחקתי בערב אז כנראה שגם ההורים חשבו שאני בסדר. אני לא יודעת אם אני בסדר. אני יודעת שאני צריכה להוציא את זה. אבל אני אפילו לא יודעת מה זה ״זה״ שאני מרגישה וצריכה להוציא. אני רק יודעת שבא לי לבכות ולהתחבא פה ולהעמיד פנים שאני לא קיימת. בא לי הביתה.

ועוד רבע שעה יש פגישת בוקר מיותרת שאין לי כוח אליה. ואני צריכה היום לנסות להיות ידידותית. ולעשות דברים. וכל הבולשיט הזה. אבל לא אכפת לי. ואין לי כוח. ואני רוצה הביתה.

Now go and pretend you're okay.

וזה לא עזר ששמעתי שירים שהזכירו לי כמה אני מתגעגעת אליו בדרך לפה. מה אני אעשה שהתעוררתי עם ׳מי בחלומך׳ בראש היום.

הלוואי שלא הייתי פה. הלוואי הלוואי הלוואי הלוואי.

(או שלפחות היה לי את הכדור נגד חרדות. זה גם היה משהו.)