אתה בטח לא חושב בכלל על היום הזה. בטח בכלל לא שמת לב אליו. סתם היום האחרון של ינואר, זה הכל. הלוואי שגם אני יכולתי להיות ככה. לא לשים לב שהיום לפני עשר שנים לקחת ממני את הדבר הכי קרוב להורה שהיה לי בחיים.

Alas, that's not how it works.

זה לא היה קל בשום שלב, ותמיד התייחסתי לזה בתור ״היום הכי גרוע בחיים שלי״, אפילו כשהקול שלך עדיין היה בראש שלי, אבל עכשיו זה כמעט גרוע יותר. כשעוד היה לי את הקול שלך, לפחות ידעתי מי אני. ידעתי שיש לי עוד הרבה לאן ללכת, ומה ללמוד על עצמי, ושאני עוד אשתנה, אבל זה היה בסדר, כי ידעתי מי אני. ועכשיו... עכשיו אין לי מושג, ואני פחות או יותר צל של מי שהייתי, ואף אחד לא מבין למה אני מתכוונת כשאני אומרת שאני לא יודעת מי אני ושזאת תחושה פנימית שלא מגיעה מאנשים אחרים אלא מעצמי. ואני יודעת - אני פשוט יודעת - שאם הייתי אומרת את זה לך, היית יודע בדיוק על מה אני מדברת.

כי כבר דיברנו על זה, נכון? כשרק מצאת אותי במצב הזה בכיתה י״א. לא ידעתי למה אני מרגישה אבודה ובלתי נראית וכאילו אני לא קיימת, ובטח שלא ידעתי שאני בכלל ילדה קטנה כי זה הדבר היחיד שבחיים לא יצא לי להיות, אבל... ידעתי שאני אבודה ובלתי נראית. ואז אתה ראית אותי. והראית לי שקיימת דרך אחרת, שיכולה להיות לי הליבה של מי שאני. שבכלל יש לי ליבה כזאת, ואני לא קיימת רק כדי להיות מה שכולם סביבי צריכים. וול, עכשיו אני כבר לא קיימת רק בשביל כולם, אבל בכל זאת איבדתי את החלק הזה בי. ובימים האחרונים נראה לי שאתה הבנאדם היחיד שמסוגל להבין למה אני מתכוונת.

הוא אמר שאני צריכה ללמוד להאמין בעצמי, אבל איך אפשר להאמין בעצמך אם אין לך ״עצמי״ להאמין בו? ואם אני אומרת שאני לא יודעת אם משהו מזה היה אמיתי, הוא אומר שאין סיכוי שהייתי נותנת לעצמי להתקרב אלייך אם זה לא היה אמיתי, כי הייתי מרגישה את זה. אבל... גם הרגשתי שאני מבוגרת. הרגשתי שהבעיה היחידה במשפחה שלי היא אבא שלי. הרגשתי שאתה חבר עבורי. הרגשתי שהכל נהרס באשמתי. שום דבר מזה לא היה נכון, אז איך לעזאזל אני אמורה להאמין לזה שהרגשתי שאני מכירה אותך, או שזה היה אמיתי, או שהיה לך אכפת? (לא היתה לו תשובה לזה כשאמרתי את זה. אני מניחה שאין באמת תשובה לזה.)

הקטע זה שאני לא באמת רוצה לחזור להיות בקשר איתך. כשניסיתי ליצור קשר, זה לא היה בשביל לחזור למה שהיה. אני לא חושבת שאני מסוגלת בכלל לחזור למה שהיה. אתה די לקחת לי את היכולת להאמין. היה משהו כל כך תמים וילדותי באיך שהאמנתי לך, באיך שסמכתי עלייך... ואז הלכת אחרי שהבטחת שאתה שם, ובזה בערך זה נגמר (c זרקה לי את זה בפנים שאני לא מסוגלת להאמין שאנשים שם בשבילי, ואז גם היא הלכה. מעניין באמת למה אני לא מאמינה יותר). אין שום צורה שבה זה יכול להימשך. אתה ברחת. ואני המשכתי לחזור כי הייתי צריכה אותך, כי מה לעשות, אם לצטט את החברה הכי טובה שלי, I needed real, non-toxic family, ואתה אולי לא התכוונת להיכנס למקום הזה, אבל זה בדיוק מה שעשית. והייתי צריכה את זה. אבל זה לא משנה את העובדה שזה לא יכול היה להימשך, כי כבר עשית את הנזק הכי גרוע בזה שברחת ואחרי זה רק המשכת בכיוון הזה. וכשניסיתי ליצור קשר לפני שנסעתי לפני שנתיים... זה ממש לא היה בשביל זה. אני רוצה את הקול שלך בחזרה. אני רוצה את עצמי בחזרה. אני צריכה לדעת שזה היה אמיתי.

אבל אתה לא פה, וכל פעם שניסיתי ליצור איתך קשר ברחת, ואני עדיין צל של עצמי ואני אפילו לא יכולה להסביר לאף אחד למה אני מתכוונת כשאני אומרת את זה. וזה נהיה אפילו גרוע יותר, כי כאמור, כל מה שרץ לי בראש זה, ״הוא היה מבין״.

אבל אתה לא פה, והקול שלך שהיה בראש שלי לא פה, וחשבתי שאם אני אכתוב את הספר המטופש הזה אז אני אמצא אותו שוב, או שיהיה לי איזשהו סוג של closure, אבל זה ממש לא עבד. לא קרוב אפילו. לא רק שאני עדיין מרגישה אבודה, אני גם די בטוחה ששום דבר ממה שכתבתי מהצד שלך בכלל לא אמין, כי זה ממש לא הרגיש אמיתי כשכתבתי את זה. וזה מה שהופך אותי לכותבת טובה, נכון? זה שזה אמיתי בראש שלי. אבל זה לא היה. זה היה... לכתוב בשביל להוציא משהו, וזאת פשוט לא הדרך שאני כותבת. אבל איך אני אמורה לכתוב את זה בצורה אמיתית אם אני בכלל לא מוצאת את הקול שלך? אם אני לא מוצאת את עצמי?

הלוואי שיכולתי לדבר איתך. אני יודעת שהיית מבין מה אני מחפשת עכשיו, מה איבדתי. ואולי אם הייתי מספרת לך על הבית שלי, על המשפחה שלי, היית מבין לאיזה מקום נכנסת. זה כנראה השקר השני הכי גדול בחיים שלי, שיש לי משפחה נורמלית. ממש. לקחו לי כל כך הרבה שנים עד שיכולתי בכלל להכיר בזה שemotional abuse זה דבר אמיתי. אנשים חושבים שאם אין סימנים על הגוף זה לא משמעותי... אבל רוב הזמן העדפתי שאבא שלי ירביץ לי על פני הדברים שהוא אמר. לפחות את המכות אתה לא שומע אחרי זה בלופים בראש שלך, אתה יודע? אולי אם הייתי אומרת משהו על זה, היית מבין. אולי אם היינו מדברים, הייתי יכולה לדעת אם זה באמת היה אמיתי. הייתי יכולה למצוא את הקול שלך. אולי.

או אם לצטט את אחד הספרים האהובים עליי:

“I want you to face your part in her life,” Thakur snapped. “Who is the Dreambiter, Ratha?”

Again she looked away, and when she looked back, her green eyes were blazing. “Don't blame that on me, herding teacher. That thing isn't me. It's part of her sickness. She dreamed it up. Why, I don't know. But she made it.”

“Yes, she made it,” Thakur said, his voice steady. “It looks like you.”

Ratha flinched. “I bit her when she was a cub. I know I did. I was impatient. I wanted her to talk, to be like other Named cubs. I couldn't accept that she wasn't. I can't go back and undo everything.” He heard her voice start to tremble. “It is all in the past. You can't change the past.”

“For Thistle it is not the past. Ratha, I am not trying to blame you. I am only saying that both of you created the Dreambiter. It will take both of you to put it to rest.”

אבל אתה לא כאן. רק הDreambiter כאן. ואני יודעת שהקול שלך נמצא שם איפשהו, אבל אני לא מסוגלת להגיע לשם, לא לבד. It takes both of us to put it to rest, but you're not here, and you don't care. אז איך אני אמורה להמשיך מפה?

אן.

כבר שלושה ימים שאני עסוקה רק בהיום. בתאריך. לא שיש לי יותר מדי מה לעשות, אתה יודע. זה לא שאני בארץ, וגם אם הייתי בארץ, זה לא שאני יודעת איפה אתה. ועדיין, כרגיל, אני מודעת לתאריכים. זה היה קל יותר כשיש רעש או שאני עושה דברים עם אנשים אחרים. היה לי משהו שיסיח את דעתי. אבל בשאר הזמן... זה הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו. על היום.

ואז שבוע הבא יהיה היום ההוא. וגם לזה אני כבר מודעת. זאת התקופה הזאת של השנה. עשר שנים מהיום ההוא, ואני עדיין לא מצליחה להשאיר את זה מאחור. לא את היום הכי גרוע בחיים שלי.

ואתה יודע... זה הורג אותי לא רק כי אני ממש צריכה אותך עכשיו, כי אני שוב באותו המקום אבל גרוע יותר אחרי מה שעשית, כי אני כל כך אבודה ולבד. זה לא רק בגלל זה. זה כי אני לא מבינה למה. מה היה כל כך גדול וחשוב שהצדיק לרסק את החיים של הילדה שמצאת? למה?

ואולי אם דברים היו אחרת, אם לא הייתי אבודה כל כך, הייתי מסוגלת להרגיש משהו שהוא לא כאילו מישהו מנסה להוציא לי את הלב מהמקום. אבל זה הקטע, נכון? אני כן אבודה. אין לי שמץ של מושג מי אני. ואף אחד אחר לא מסוגל להבין את זה. שזאת תחושה פנימית, ושאין לי מושג, ושזה לא היה הקשר אלא העובדה שהיינו כל כך דומים. אף אחד לא מסוגל להבין את זה. אבל זאת האמת. אין לי מושג מי אני. הרגשתי כאילו אני סופסוף יודעת, אחרי כל מה שהיה. ואז הבנתי כמה מה שעשית לי היה דפוק, ומאז אני לא מסוגלת למצוא לא את הקול שלך ולא את עצמי. הכל התרסק ואין לי כלום.

כן, אני יודעת כמה זה דפוק לכתוב למישהו דבר כזה היום, אבל היי, אתה בכל מקרה בחיים לא תקרא את זה, אז זה לא כאילו זה משנה באיזושהי צורה, נכון?

קרה כל כך הרבה בזמן האחרון. כל כך הרבה. ואני רוצה לספר לך, אני רוצה לכתוב לך, אבל... כרגע הכל כואב מדי. ואני פשוט צריכה אותך. כי אני לא יודעת איך להתמודד עם שום דבר מזה. ואני קורסת. ואתה הדבר הכי קרוב להורה שאי פעם היה לי. לפני שנטשת אותי, that is. ואני ממש, אבל ממש, צריכה הורה אמיתי כרגע.

הלוואי שהיית פה. הלוואי שיכולתי לפחות לדבר איתך. אפילו רק להגיד משהו קטן על היום. שום דבר בנוגע לכמה שאני צריכה אותך וכמה שאני מתגעגעת... רק משהו על היום. אבל אתה לא פה. Guess this is why I'm talking to myself.

אן.

התחלתי לכתוב פוסט, לא מכתב אלייך, ואז קפץ לי משהו שאמרת לי לראש, ו... הנה אני עכשיו שוכבת במיטה בצד השני של העולם וכותבת לך. מה עוד חדש אני מניחה.

אני פשוט לא באמת יודעת איך אני מרגישה, או איך לפענח את כל היומיים האלה, או... שום דבר בעצם. וכשאני לא יודעת מה אני מרגישה הדבר הראשון שעובר לי בראש זה... לדבר איתך. עדיין. כנראה תמיד. 

הסתובבתי למטה במין תערוכה של פרופס שיש שם, ויש להם שם מלא דברים מהסרט, וחשבתי לעצמי, אלמלא הסרט הזה לא הייתי מי שאני. יש סיכוי שבכלל לא הייתי בחיים (או שהייתי באיזה מחלקה סגורה או משהו). זה לא מטורף? אף פעם לא סיפרתי לך את זה. שאלתי אותך אם ראית את הסדרה, והראית לך תמונות מכנסים וסיפרתי לך על כנסים, אבל אף פעם לא סיפרתי לך עד כמה עמוק הקשר שלי ליקום הזה. או למה רדפתי אחרי כנסים. או כמה אני צריכה את העולמות האחרים האלה.

זה היה אמור להיות כיף. רוב הזמן זה גם באמת היה כיף. חשבתי לעצמי קודם שאחד החלקים הכי טובים היום היה לדבר עם ד׳ מרחוק (לא, אני משקרת, חשבתי לעצמי שזה היה החלק הכי כיף ביום), ואז כמעט שמעתי אותך אומר לי, ״את שומעת את עצמך?״ כמו בגדנ״ע באותו בוקר. ואתה יודע מה, אתה צודק, אני באמת מתמקדת בשלילי כי דווקא היו דברים ממש טובים היום, אבל... ככה הכל מרגיש כרגע, אתה יודע? אולי זה כי אני לא יודעת איך להתמודד עם דברים טובים. לא יודעת. אולי זה שוב החוסר ביטחון המיותר הזה. אולי זה הכל.

(זה לא מטורף איך שמצאתי את הביטחון שלי בעבודה, ואפילו בקופרטינו הייתי בטוחה בעצמי והכל, ועכשיו כשאני פה שוב, אני מרגישה כאילו יש לי אפס ביטחון עצמי ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי שוב? זה כאילו... כאילו ששום דבר לא השתנה. אולי ככה זה עובד פשוט, ברגע שאני חוזרת למקום שהייתי פה אני עוברת רגרסיה. כבר ראיתי את זה פעם האמת, ועכשיו אני לא זוכרת מתי זה היה, אבל זה בוודאות קרה לי כבר.)

אני פשוט... נראה לי שיש לי יותר מדי שאלות ואני בטוחה שיש לי הרבה יותר מדי תחושות ורגשות ומחשבות, ושום דבר לא נראה הגיוני בשום צורה שהיא. והנה אם היית פה היית אומרת שאני אובר-דרמטית שוב, אבל זה נכון. אני באמת מרגישה כאילו שאני לא יודעת מי אני, ובטח שאין לי מושג איך ליישב את מי שאני היום עם מי שהייתי בפעם האחרונה שהייתי פה. אני לא יודעת איך להתמודד עם משהו ממה שקרה בכנס הזה עד עכשיו. זוכר שאמרתי לך שעדיף בלי רגשות? צדקת ואני עדיין חושבת שעדיף עם, לא בגלל זה אני אומרת את זה. אבל אני יודעת למה חשבתי ככה אז. כי כשהכל כל כך קרוב ומרגישים הכל בכזאת עוצמה והאפס אנד דאונס כאלה קיצוניים... כן, יש נקודות שכבר עדיף לא להרגיש כלום.

זה פשוט משהו בכנס הזה אני מניחה.

זה לא אמור להיות. אבל איכשהו היה לי מזל השנה (טוב לפני שלוש שנים, תודה קורונה) או משהו ועליתי בכמה הגרלות ואני לא יכולה לעשות את הדבר שלי של לנסות להיטמע ברקע. ואני דווקא טובה בזה. אבל הפעם אני לא יכולה. והדבר הכי גרוע הוא שיש כמה אנשים שזוכרים אותי, וזה... מחזיר חזרה את הכל. כי אתה יודע מה אני עושה ברגע שמישהו שם לב אליי, קשה לי להתמודד עם זה. אני צריכה אנשים. וזה אף פעם, אבל אף פעם לא עובד.

זה לא שהכל היה נוראי (״אז תפסיקי לדבר ככה״ בסדר בסדר). היו רגעים נהדרים היום. הייתי שעתיים מאחורי הקלעים (הגרלה מספר 2) ולמרות שהתחיל טיפה awkward כי אין לי מושג מה לעשות עם עצמי, דווקא המשיך ממש כיף. והיו כמה פאנלים מצחיקים. וגם אתמול בסך הכל רוב היום היה כיף, נהניתי מהארוחות ומהפאנלים והכל. הכל היה סבבה עד שראיתי אנשים שהכירו אותי ו... ברור שלשם הראש שלי הלך. אתה יודע איך אני. והאמת שכרגע אפילו הרגעים הטובים האלה מרגישים כמו יותר מדי. אני יודעת שאני צריכה לעבד את זה והכל, אבל זה פשוט מרגיש כאילו זה הרבה, הרבה יותר מדי. ואני מותשת.

אוף, אני לא יודעת איך לצאת מזה. באמת. חוץ מלמחוק את הזיכרון של כולם, אבל אני די בטוחה שזה לא אפשרי. אני לא יודעת. אני מאוכזבת מהתמונות של היום ושל אתמול (של אתמול היו נוראיות, ובטח גם התמונות מהאקווריום נוראיות), ואני לא מצליחה לצאת מהheadspace הזה של ״ראו אותי אז אני צריכה אותם הלפ״ למרות שחשבתי אני מתמודדת עם זה טוב יותר בעבודה, ואני עייפה והרגשתי הרבה יותר מדי בשביל יום אחד. ואם אני מכניסה גם את אתמול למיקס... אין לי מושג איך אני עדיין שפויה. ״שפויה״ זאת כנראה לא המילה הנכונה, אבל הבנת למה אני מתכוונת.

לעזאזל עם התלותיות הזאת ולעזאזל עם אנשים שרואים אותי ולעזאזל עם הכל. הלוואי שהיה פה וויסקי נורמלי. הייתי נותנת הכל בשביל סינגל מאלט טוב כרגע. הכל בשביל להוציא אותי מהראש שלי. (אם ד׳ היה פה הוא היה שואל מה קרה ודואג שאני אשתה משהו מוצלח, שזה בערך הקומבינציה הכי טובה. הנה, איך זה יכול להיות שסיפרתי לו את הדברים שסיפרתי לו באותו יום רביעי, ולפחות חלק מזה אני יודע שהוא זוכר, והייתי קצת חסרת בטחון אבל חזרנו לשגרה והכל בסדר, אבל פה אני קופצת מדברים הרבה, הרבה יותר קטנים? כאילו, כן, עוד יש לי רגעים של ״אני צריכה אותו איפה הוא״ איתו, אבל זה לא ברמה הזאת של ״אומייגאד הוא בקושי דיבר איתי הבוקר הוא בטח כועס עליי הכל גרוע הלוואי שהייתי מתה״. אם כי אנחנו כמעט תמיד מדברים בבוקר אז לא יודעת. אוף. בא לי הביתה. לא יודעת לאיזה מהבתים שלי אני מתכוונת).

אוף הלוואי שהיית פה. הייתי נותנת כמעט הכל בשביל לדבר איתך כרגע.

אני אנסה לרדת לראות מה קורה בהמשך הערב, ואז נראה לי שאני אלך לישון. התעוררתי מאוחר היום ועדיין אני מרגישה מותשת. כנראה תשישות רגשית או משהו.

מתגעגעת x

אן. 

אני אמורה לעבוד עכשיו.

לא שזה משנה משהו. ולא שזאת פעם ראשונה שאני עושה את זה. אני מעדיפה להיות בבית כשדברים כאלה קורים, אבל למרבה המזל אפילו במשרד יש לאן לברוח כדי להיות לבד ולא לראות אף אחד. לא שלמישהו פה אכפת. הייתי כאן לבד כמעט כל היום ואת אף אחד זה אפילו לא מעניין. אבל בסדר, כרגע לא באמת אכפת לי מזה. אני רוצה להיות לבד.

אז אני אמורה לעבוד עכשיו. במקום זה אני מחוברת לישרא מחלון incognito כי גם ככה אין לי שום דבר חשוב או דחוף לעשות (היה הרבה יותר נחמד לעבוד מהבית, גם אתמול וגם שבוע שעבר. לפחות התקדמתי עם האפליקציה) וכותבת את זה. כיביתי את ההתראות של העבודה. לא אכפת לי משום דבר מזה.

זה מעניין, כנראה (או שלפחות אני של מחר תמצא את זה מעניין, כרגע לא ממש אכפת לי), אבל בדרך כלל אני מצליחה לצאת מזה אחרי כמה זמן. החלום עליו יוצא מפוקוס, המציאות מתערבת ואני יכולה לחשוב על משהו אחר. אם הייתי בבית נראה לי שהייתי מצליחה לצאת מזה. הייתי עובדת על משהו משמעותי. זה העניין, נכון? היה משהו כדי למשוך אותי מזה. אבל לא באמת אכפת לי מהעבודה כרגע, ואני חייבת להתרחק מזה כי אחרי חודש של לימבו כבר בא לי לירות בעצמי, וגם ככה אני לא עושה שום דבר שדורש יותר מ5% מתשומת הלב שלי. ואפילו אין יתרון ללהיות פיזית במשרד, כי אף אחד לא שם לב / לאף אחד לא באמת אכפת שאני יושבת בצד ובוכה. אז... אני עדיין שם.

ואם זה היה רק זה שסופסוף קיבלתי את הקלוז'ר שאני צריכה בחלום אז מילא, אבל זה לא רק זה, נכון? כי אני עדיין מתגעגעת. במיוחד ברגעים כאלה. הוא ידע מתי אני צריכה אותו. ואם הוא היה פה עכשיו, היה מספיק מבט אחד בשביל שהוא יוציא אותי החוצה וישאל מה קרה. והעובדה היא שלמרות שהוא ריסק לי את הלב, ולמרות הפוסט-טראומה, אם היינו יכולים להתחיל מההתחלה שוב... הייתי עושה את זה בלי להסס.

לפעמים אני חושבת שהלוואי שיכולתי פשוט להישאר בחלומות ההרבה-יותר-מדי-מציאותיים האלה. לפחות היה יוצא מזה משהו.

לפחות שם יש איזשהו משהו חיובי.

אולי זה יספיק שאני אשרוד את השעתיים וחצי הקרובות איכשהו. אז לפחות אני אהיה בדרך הביתה וכל זה. לא שיש לי מושג איך אני אמורה לשרוד את שאר השבוע כשממש לא אכפת לי מהעבודה. אני רוצה הביתה.

*אה כן וההבדל המאוד דרסטי בין כמה כיף היה לי בשלושת הימים שלי בקופרטינו לעומת מה שקורה במשרד בשבועיים האחרונים ממש לא עוזר. גורם לי קצת להתחרט שחזרתי. לא שהיו לי הרבה אופציות אבל עדיין.