כן, יצור.

לפעמים אני כבר לא בטוחה מי מציק למי במערכת היחסים שלנו: אני לך או אתה לי. אתה לא אמור לעשות את זה! זאת מערכת יחסים מאוד מוגדרת! (על מי אני צוחקת, היא אף פעם לא היתה מוגדרת.)

בסדר, בסדר, לפעמים יש משהו בדברייך. לפעמים. בדרך כלל. אבל היום, בין היתר, אמרת גם דברים שהיו לא כל כך נכונים, ולמזלך, עוד הייתי כל כך מטושטשת מאתמול שלא ממש הצלחתי לענות לך כמו שצריך. אז כמו שאתה בטח מנחש, אני כותבת את זה כדי לענות לכל מה שהיה היום בשיחה בינינו (אתה הולך להתחרט על כל הדברים שלימדת אותי בשנתיים האחרונות...).

אז קודם כל... תודה. תודה שאתה לא שונא אותי ותודה שאתה צוחק איתי בכיף ותודה שאתה מרשה לי ללוות אותך ולהציק לך ותודה שאתה מרשה לי להרביץ לך בצחוק ככה ותודה שאתה אתה. ואני יודעת שאני מדברת שטויות כשאני איתך לפעמים, אבל זה שאתה בכל זאת צוחק איתי (ועליי) וזה שאתה בכל זאת שם כדי להוציא אותי מכל הרגעים המטורפים האלה. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך בשנתיים האחרונות.

ועכשיו:

הכל באמת בסדר בדרך כלל. העובדה שאתה מסרב להאמין לי רק מראה שאולי אתה מכיר אותי קצת פחות טוב היום, אחרי כל השינויים שעברתי. אני מניחה שאתה עדיין צודק בחלק מהמקרים, וכמו שכבר הסכמנו, יש מקרים שבהם אתה מבין אותי יותר טוב ממני, ואין ספק שצדקת בנוגע להיום בבוקר ואתמול, אבל... מה שאתה אומר לא לגמרי נכון. כי הכל בסדר. ואני כבר יודעת איך להתמודד עם זה שהכל בסדר. במהלך השנה היתה לי תקופה לא קצרה שבה מצאתי את עצמי... overwhelmed with how happy and grateful I was. וזה הגיע לאיזשהו סופשבוע קיצוני שאף פעם לא יצא לי לספר לך עליו, אבל גם זה קרה. ובמשך משהו כמו חודשיים לפני זה כל הזמן חשבתי לעצמי שאני אדבר עם MIG (זה עוד היה בתקופה שהוא לימד אותי ל-807) ואולי הוא ילמד אותי איך להתמודד עם זה, כי זה אחד הדברים הבודדים שאתה ואני לא דיברנו עליהם, ואחרי הסופשבוע המטורף הזה פתאום כבר לא כל כך הרגשתי את זה יותר.

והכל בסדר! כל כך טוב לי! באמת. אני מוצאת את האיזון שלי בין כל הצדדים השונים שלי, ואני מחייכת וצוחקת ויוצרת קשרים עם אנשים. אין לך מושג כמה מערכות יחסים ישנות חתכתי בחודשים האחרונים כי הבנתי שהן לא עושות לי טוב, וכמה מערכות יחסים חשובות אני מטפחת שוב. יצרתי המון קשרים חדשים בכנס, וגם שם על הטובים אני מנסה לשמור. טוב להיות אחרי בי"ס, ואני נהנית באוניברסיטה, וזה הגיע לרמה שבה אני אפילו חולקת עם הכיתה דברים שעברתי בשנים האחרונות בלי לחשוב פעמיים. אני! זה נכון שמאז שחזרנו מארה"ב הכל קצת מקרטע, כי אני כבר לא כל כך בטוחה בנוגע לחיים כאן, וזה משהו שאני עדיין רוצה לדבר איתך עליו, (וגם בגלל שהייתי בג'ט לג ו/או חולה מאז), אבל באמת שהכל בסדר. אפילו כבר יש לי תוכניות ללימודים בחו"ל אחרי הצבא. מה אתה אומר? הילדה ש"אימצת" בכיתה י"א בקושי הצליחה לצאת מהבית לשבוע - מי חשב על לימודים בחו"ל אז?

ואתה יודע... אני לא יודעת אם אתה זוכר, אבל ביום של המשבר הראשון, אחרי שחזרתי מ-AT6, אמרת לי להכין רשימה של חוזקות וחולשות שלי. ברגע שחזרתי לכיתה עשיתי את זה. ברור שאז זה לא היה קרוב אפילו למציאות, אבל כשחזרתי לזה כמה חודשים אחרי זה, כשכבר הייתי יציבה יותר, זה התחיל להיראות כמעט שפוי. ומאז התחלתי לעבוד על זה. ואתה יודע מה? בגדול אני כל כך מרוצה, שאני כבר כמעט ולא מסתכלת עליה.

בסדר. יכול להיות שזה מאפיין קצת נשי, מה שדיברנו עליו היום. יכול להיות. אבל לזה, יקירי, קוראים אינטואיציה נשית. וכמו שאמרתי, היא גם בדרך כלל צודקת. (ואל תתחיל איתי עם זה עכשיו!)

אני לא לגמרי מסכימה איתך בנוגע ללפעול-לא לפעול. אני מסכימה שצריך להיות איזשהו איזון בין אינטואיציה ומחשבה; רגש והיגיון; פעולה וחוסר פעולה. אני מסכימה גם שהשאיפה שלנו צריכה להיות לכיוון ההיגיון - אבל אני לא מסכימה איתך במידתיות. עכשיו שתוק ותן לי לדבר.

אתה זוכר שדיברנו בזמנו על זה שבני אדם בחיים לא יוכלו להיות רציונליים ועל זה שזה חלק מהקסם אצלם... ואצלנו? אז זה חלק ממה שאני אוהבת. חלק ממה שאני אוהבת זה ההנאה מהרגשות וכן, גם מהטעויות שעושים בגללם. אז נכון, המטרה שלנו היא להיות רציונליים, אבל זה לא הכל. וחלק מליהנות מלהיות בני אדם, זה לקבל את העובדה שאנחנו לעולם לא נהיה רציונליים - ושאנחנו יכולים לשחק עם מידת הרציונליות שלנו, כל עוד אנחנו מבינים שזאת אחת המטרות שלנו. אנחנו יכולים להתאים את עצמנו למצב ואנחנו יכולים להתגמש, וזה חלק מהרעיון. אין רק שילוב אחד שיכול להיות - השילוב צריך להתאים למה שקורה.

וזה נכון גם לגבי לפעול או לא לפעול. בדיוק כמו הרגשות והאינטואיציה, הפעולה שלנו, ההחלטות שלנו מתי לפעול ומתי לא, הם כולם חלק מזה שאנחנו אנושיים. וגם את זה צריך להתאים למצב. כי נכון שיש לנו כוח רצון, ונכון שהכל תלוי בנו, אבל אני אזכיר לך קצת נשכחות מהתואר בפסיכולוגיה: כוח הרצון הוא משאב שנגמר. בסופו של דבר, נעשה קשה להילחם. אז נכון שבטיפולים ביהביוריסטיים (ובייחוד ב-CBT) אנחנו מאמינים בלהתנגד, אבל זה בדרך כלל נעשה בהדרגה וזה לא נועד לטפל בכל הבעיות בחיים. ובמקרים מסוימים פשוט צריך להרפות ולפעול לפי הרגשות - כל עוד זה לא פוגע באנשים אחרים. ואתה יודע מה, אחד הדברים שאני מתחילה ללמוד בזמן האחרון הוא שלפעמים אנחנו צריכים לשים את עצמנו במרכז, ולא לחשוב כל הזמן על כולם - ואני חושבת שזה עובד בדיוק על אותו הרעיון.

כי אנחנו בסך הכל אנושיים. ואני לא חושבת שהמטרה שלנו היא באמת להיות רציונליים לגמרי. אפילו לא בתיאוריה. במחשבה שנייה, אם ראית דוקטור הו, הסייברמנים הם דוגמה מושלמת ללמה אסור לנו להיות כאלה.

שיהיה סופשבוע נהדר. למרות שלא החלפנו המון דברים עמוקים היום (ובעיקר צחקת עליי), כן יצאתי עם מחשבות מעניינות מהשיחה שלנו. ולמרות שלא היו הרבה כאלה ואת התובנה העמוקה האמיתית שלי קיבלתי בשיחה (על זה שאני כנראה פשוט לא רגילה לא לראות אותך... מה שאם להיות הוגנים, אתה אמרת בצורה אחרת ברגע שראית אותי), העובדה שסתם נהנינו מזה היתה הכי חשובה. זה היה נחמד סתם להיות איתך, לעזור לך עם הדפים והכל... זה היה נהדר.

אוהבת המון המון המון. שלא תעז לשכוח את זה.

אן.

אני לא יודעת כמה פעמים כבר ראיתי את הפרק הזה.

זה הפרק הראשון שאני רצה אליו תמיד כשאני עצובה. כשאני בוכה, כשקשה לי, כשלא בא לי לעשות שום דבר מלבד להתכרבל במיטה ולבכות. אני כבר יודעת את הפרק בעל פה ברמה שאני כמעט מצליחה להגיד את הטקסט של מייקל יחד איתו (הבנאדם מדבר מהר כל כך שזה מפחיד). הוא תמיד מצחיק, הוא תמיד גורם לי להרגשה טובה והוא תמיד, אבל תמיד, מצליח לעזור לי למצוא את האופטימיות שוב.

אבל היום אני דווקא מוצאת בו משהו אחר.

הדרך היחידה למצוא את העומק האמיתי שיש בפרק הזה היא דרך כאב. כאב עמוק ואמיתי שכזה, כמו שיש רק ברגעים הכי קשים. הכאב הזה שמאפשר לנו להתחבר לכל הדמויות עם הבעיות בספרים ולבכות כל פעם שאנחנו חושבים עליו. את הכאב הזה חוויתי היום בפעם המי-יודע-כמה בשנתיים האחרונות, אבל לא עליו אני רוצה לדבר, אלא על מה שהוא מאפשר להבין מתוך הפרק.

Jack: "And then what'll happen?"

Malikai: "She'll die."

Jack: "And then what? You start over?"

*Malikai doesn't reply.*

Jack: "Listen to me! I know what it's like!"

Malikai: "You can't!"

Jack: "I lost my son! I know!" *Pauses* "And as much as I... I could never live that over again. Could you?"

Maliaki (tearful voice): "No."

Jack (softly): "Let her go."

"Window of Opportunity", Stargate SG-1.

התמודדות עם אובדן היא הדבר הכי קשה שעברתי מימיי, וסביר מאוד להניח שגם אחד הדברים הכי קשים שאפשר לעבור בחיים בכלל. אני לא חושבת שיש מישהו בעולם שהיה מוותר על ההזדמנות להחזיר לחיים שלו מישהו שהוא איבד, למוות או אחרת. אני מודה בזה בעצמי - למרות שזה כנראה הדבר הכי לא נכון שאפשר לעשות, הייתי עושה את זה בלי להסס בכלל. אם הייתי יכולה לחזור לעבר ולשנות אותו, לתקן את הטעויות שעשיתי ולמנוע מהאדם הזה לעזוב מלכתחילה, אין ספק שהייתי עושה את זה, למרות שגם לזה תהיה השפעה נוראית. אני לא חושבת שאפשר להתנגד לזה באיזושהי צורה.

בהקשר הזה אפשר לדבר על הרבה דברים: מודל האבל של קובלר-רוס (שלמיטב הבנתי בכלל לא בטוח היום שהוא נכון, למרות שהוא היה המודל הפסיכולוגי המרכזי לאבל); העובדה שהרגשות שלנו כמעט תמיד שולטים בנו; הדרך שבה אנחנו מוכנים להרוס את כל מה שבנינו (במקרה הזה במשך 12 שנים) על מנת להימנע מכאב בטוח בעבר (אבל לא בטוח שלהימנע מכאב אחר); ההשפעה של הכחשה ומלחמה עלינו; וכמובן, ההשפעה שיכולה להיות לשינוי כזה על החיים שלנו. אני מניחה שמתוך כל זה אני אבחר לגעת כרגע בנושא של הרגשות והאבל שלנו.

אחד הדברים היפים בבני אדם (שכרגע גורם לי לרצות לחתוך את הורידים שלי מרוב שנאה עצמית) הוא הדרך שבה הרגשות שלנו שולטים בנו לעתים קרובות כל כך. זה לא משנה שיש היגיון ויש הוגן ויש מה שהמוח אומר - בסופו של דבר, המרכיב הכי משמעותי אצל בני אדם הוא הרגש. אפשר לראות את זה בכל כך הרבה מקומות ובכל כך הרבה מקרים שונים. לפעמים זה גורם לי לתהות מה היה קורה אילו היינו מסוגלים להתנתק מהרגש לחלוטין למשך כמה דקות, או שעות, או כמה-שזה-לא-יהיה.

שאלתי את מר ג' ואת MIG פעם אם זה לא היה עדיף אילו היינו מצליחים לעשות החלטות מסוימות או לראות את העולם ברגעים מסוימים בלי קשר לרגשות שלנו. אז לא ידעתי עד כמה הוא חזק, אבל היום כשאני יודעת שה"מטריקס הקוגניטיבי" שלנו, כמו שדקל קורא לו, כל כך משמעותי בחוויה שלנו, וזה אפילו בלי להתחשב ברגשות, אני תוהה שוב אם אולי זה באמת היה משפר אותנו. בזמנו, אחרי שהתחלתי לחבב רגשות, הסכמתי עם מר ג' כשהוא אמר שזה היה הורס אותנו, אבל היום כשאני רואה שוב כמה אנחנו פוגעים בעצמנו רק בשל הרגשות הללו (ואני לא חושבת שיש דבר יותר כואב מלראות את עצמך נפגע מהרגשות שלך, להבין שזה קורה לך ולדעת שאתה לא יכול לעצור את זה), אני תוהה אם אולי דברים היו נראים טוב יותר. כל הטעויות המטופשות שאפשר היה למנוע (אהמהיוםאהמ)... אני חושבת שרק בשביל זה זה היה שווה את זה.

But then again, אלה הרגשות שלי שמדברים. הכאב שלי. ואילו הייתי משנה את מה שקרה היום, אילו היום היה מתרחש אחרת, יכול להיות שלא הייתי שונאת את עצמי כרגע, אבל יכול גם להיות שמחר, מחרתיים, בעוד שבוע או בעוד חודש משהו טוב שנגרם על ידי היום הנוראי הזה לא היה קורה. ויותר מזה, המסקנות שאני אסיק על זה והשיפור שאני אבצע עשויים להיות שווים את זה. וכשחושבים על זה ככה, עןולה השאלה האם זה בכלל שווה את זה.

ואני חושבת שכאן מצטרף לסיפור עניין האבל. כי כשמדובר בכזה כאב עמוק שלוקח כל כך הרבה זמן להשתחרר ממנו, אין עתיד. אין הווה ואין עתיד. כל מה שמשנה הוא העבר, הכאב, ה"מה יכול היה להיות". כל דבר טוב שעשוי לצאת מזה נעשה חסר משמעות לחלוטין, כי כל מה שאנחנו רוצים הוא להימלט מהכאב הזה. ואני חושבת שקל להבין את זה ברגע שחווים כאב עמוק מספיק, ותמיד קשה לתפוס את זה שדברים משתפרים כשנמצאים בתוך זה. וככה מבלים חודש, חודשיים, שנתיים או 12 שנה בתוך כאב בלתי נגמר והדבר היחיד שבא לנו לעשות הוא להיעלם.

ואני מניחה שאז אנחנו חוזרים להשפעה חזקה יותר של הרגש, ונוצר מעין מעגל כזה שאי אפשר לצאת ממנו בלי עזרה חיצונית.

ונדמה לי... שקוראים לו דיכאון.

00:02. לא מאמינה שאני ערה בשעה הזאת.

לאור הגילויים המעמיקים שיש לי כשאני צופה בסטארגייט בזמן האחרון, החלטתי לצפות בסדרה שוב, ובכל פעם שיוצא לי לפרסם פוסט של "סטארגייט: לעומק", so to speak. אני לא יודעת איך זה יצא, אבל אין ספק שיש שם הרבה מה לגלות ושיש לי הרבה מה לכתוב.

מרידיאן תמיד שובר אותי. לא משנה כמה זמן עובר, לא משנה כמה התבגרתי, לא משנה כמה התרחקתי מהאובססיה המטורפת של "אני לא יכולה לחיות בלי הסדרה הזאת", תמיד קשה לי לראות אותו. סביר להניח שהקושי הזה הוא שילוב של העזיבה של דניאל וההתרחקות ממנו לעונה שלמה והעובדה שלמייקל יש דמעות בעיניים, מראה שאני לא מסוגלת להתנגד לו. בסופו של דבר, אני תמיד בוכה.

בדרך כלל כשאני רואה את מרידיאן זה בגלל שאני צריכה לבכות, שאני רוצה לפגוע בעצמי או שזה חלק מהצפייה-מחדש שאני עורכת. אני שונאת את הפרק הזה בהיותו פרק הפרידה מדניאל ואוהבת אותו כל כך בגלל הכתיבה, ההפקה והפילוסופיה, אבל אני אף פעם לא מצליחה לדלג עליו. לא למרות השנאה ולא בגלל האהבה. פשוט יש בו משהו... שתמיד מושך אותי בחזרה אליו.

לשם שינוי, היום בחרתי לראות אותו בגלל הפילוסופיה.

מה שאני אוהבת בפרק הזה ובשני קודמיו ("Maternal Instinct" שבעונה השלישית ו-"Absolute Power" שבעונה הרביעית) זה את המסע שדניאל עובר. אחד הדברים הכי יפים בסדרה בכלל הוא המסע של הדמויות ושל דניאל בפרט, אבל הפרקים המסוימים האלה סובבים סביבו וסביב פילוסופיה. בשלושתם יש המון דיון בנוגע לכוח שלנו כאנשים, לפתיחות המחשבה שלנו, ליכולות שלנו להגיע להארה כלשהי (מה שבסדרה נקרא התעלות), והדרך שבה אנחנו רואים את עצמנו ואת העולם סביבנו. החלק האחרון בולט בעיקר במרידיאן, שבו דניאל צריך להשלים איתו ועם החיים שלו כדי להתעלות (ולהציל את עצמו ממוות).

וזה כל כך מעניין לראות את זה, במיוחד עבורי, כי דניאל הוא קטגור מושלם עבור עצמו, ודווקא החברים שלו ואומה נמצאים שם כדי להיות הסנגורים שלו. הבעיה היחידה היא שהוא לא רק הקטגור, אלא גם השופט, וכמובן שהוא נראה לו משכנע יותר מאשר האחרים.

"The success or failure of your deeds does not add up to the sum of your life. Your spirit cannot be weighed.

Judge yourself by the intention of your actions and by the strength with which you faced the challenges that have

stood in your way."

Oma Desala, "Meridian", Stargate: SG-1.

כשאני שומעת אותה אומרת את הדברים האלה, כשאני שומעת אותה מתווכחת עם דניאל, אני שואלת את עצמי איך יכול להיות שאני לא רואה את זה בעצמי. הרי בעצם, אם חושבים על זה, זה הדבר הכי ברור. מה שחשוב הוא לא הכישלונות שלנו, לא הטעויות שעשינו, לא הדברים שאנחנו מתחרטים עליהם, אלא הדברים הטובים שעשינו, הדברים הטובים שניסינו לעשות והדברים שהפכו אותנו למי שאנחנו היום. כולם עושים טעויות וכולם נכשלים; זה מה שהופך אותנו לאנושיים. גם הדברים הרעים שעברנו וגם הטעויות שלנו הם אלה שבסופו של דבר הפכו אותנו למי שאנחנו היום. הם לא מעלימים את הדברים הטובים שעשינו. הם לא מעלימים את הכוונות הטובות ואת הכוח שלנו. הם לא מעלימים את מי שאנחנו.

ובכל זאת, לפעמים מאוד קשה להרגיש את זה. ברגעים האלה שבהם אני שונאת את עצמי על משהו שעשיתי, ואז אני שונאת את עצמי עוד יותר על זה שאני שונאת את עצמי (מגוחך ככל שזה נשמע, וזה באמת מגוחך), הדבר היחיד שאני מסוגלת לחשוב עליו זה על הטעות שעשיתי. על "מה היה קורה אם". על כל הדברים הטובים שיכולתי לעשות עכשיו ועל הדברים הלא-טובים שבסופו של דבר יצאו מהטעות הזאת. על לאבד אנשים שגם ככה יעלמו מהחיים שלי בזמן זה או אחר.

ואני חושבת לעצמי... שאנשים כמוני, אנחנו כל כך טובים בלהיות הקטגורים של עצמנו, אנחנו כל כך טובים בלהעניש את עצמנו ובלכעוס על עצמנו כי משהו אולי היה קורה אחרת, שאולי אנחנו פשוט לא רוצים לראות את זה. אנחנו יוצאים מאיזושהי נקודת הנחה שזה מגיע לנו, ומתעלמים מכל הדברים הטובים, גם כשיש הרבה יותר דברים טובים מדברים רעים. מר ג' אמר לי פעם שאני אוהבת לעשות את זה כי אני חושבת שזה גורם לי להראות חכמה יותר; MIG אמר שזה מה שאנשים כמונו עושים. אומה אומרת, ואני מניחה שהאמת היא שילוב של כל שלוש התשובות, ש"אם אנחנו מיד יודעים שאור הנר הוא אש, הארוחה בושלה לפני הרבה זמן".

"If you immediately know the candlelight is fire, the meal was cooked a long time ago."

Oma Desala, "Meridian", Stargate: SG-1.

המשפט הזה שיגע אותי במשך הרבה מאוד זמן (התחלתי לראות את הסדרה עם ההורים כשהייתי בת שנתיים בערך, אז... do the math), עד שלפני כמה שנים הבנתי פתאום למה הכוונה. זה תמיד מצחיק אותי לראות את דניאל שומע את המשפט הזה, כי לו אין שמץ של מושג מה הוא אומר, אבל אני מניחה שהוא הבין אותו באיזשהו שלב שאותו כבר לא ראינו. גם כשאני יודעת למה הכוונה היום, אני עדיין מאמינה שיש בו יותר משהצלחתי להבין ממנו. אני מניחה שככל שאני אתבגר אני אמצא בו עוד משמעויות.

אבל בגדול, מה שאני מבינה ממנו הוא שתמיד קשה לנו לראות את הדברים הברורים. זה נשמע מצחיק, אבל זה נכון. את הדברים הכי ברורים, את התשובות הכי פשוטות לכל מיני שאלות קיומיות או פסיכולוגיות כאלה, תמיד נורא קשה למצוא והם תמיד נראים ברורים אחרי שמוצאים אותם. החיים פשוטים יותר משאנחנו חושבים. אולי אנחנו פשוט אוהבים לסבך דברים ואולי אנחנו רגילים לדברים מסובכים ובגלל זה קשה לנו לתפוס את הדברים הפשוטים, אבל be the reason as it may, זה עדיין קורה. ואני חושבת שאם אנחנו סופסוף מבינים את הדברים הכל-כך פשוטים האלה, זה אומר שהיה תהליך ארוך מאוד של חשיבה עליו, גם אם אנחנו בכלל לא מודעים אליו. זה המשפט הזה עבורי.

ואני חושבת... אני חושבת שקשה לתפוס את העובדה שכל דבר שקרה לנו, טוב או רע, קל או קשה, כולם השפיעו על החיים שלנו בצורה שהיתה חייבת להתרחש כדי שנוכל להיות מי שאנחנו. קשה לתפוס את העובדה שכל טעות שעשינו, בסופו של דבר, גרמה לתוצאות טובות, אפילו אם לא בטווח הקצר. קשה לתפוס את העובדה שאנחנו ראויים לדברים טובים, שאין טעם לשפוט את עצמנו לחומרה ושאנחנו צריכים לסלוח לעצמנו, כי אנחנו תמיד יכולים לדמיין איך דברים היו נראים אחרת (בטווח הקצר) וחושבים שזה היה יותר טוב. זה לא משנה אם בסופו של דבר המצב היה גרוע יותר. זה לא משנה שאנחנו בכלל לא יכולים לדעת איך דברים היו נראים. מה שמשנה זה שנראה לנו שאולי היינו שמחים יותר.

ואני חושבת שאומה צודקת, ובסופו של דבר הדבר היחיד שאנחנו יכולים לבחור הוא האם לנסות להיות טובים או לא. אין טעם להתחרט ואין טעם לשנוא את עצמנו. בסופו של דבר, אנשים שעושים או מנסים לעשות טוב, ראויים לטוב, בין אם הם הצליחו ובין אם לא, בדיוק כמו האנשים שהצליחו להיות חזקים מספיק. הם הצליחו לעשות שינוי, לא משנה כמה קטן, לטובה. וזה מה שחשוב. בסופו של דבר, אין טעם בקטגורים.

וזה עדיין קשה לתפוס את זה.

-איפה הן הבחורות (יהורם גאון)

אתמול לכבוד יום העצמאות היה ברדיו ללא הפסקה מצעד של שירי יהורם גאון. באיזשהו שלב במהלך היום אמא ואני מצאנו את עצמנו מדברות על מין ועל מגדר ועל ההבדלים ביניהם (מין זה ביולוגי, מגדר זה פסיכולוגי), ובמקרה יצא שבדיוק כשסיימנו לדבר על הנושא הזה ולהסכים שהמצב בהקשר של התפיסה של בנים ובנות הוא רע, השיר הזה הופיע במצעד.

האמת היא שרק כששמעתי את השיר הזה הבנתי כמה המצב שלנו קשה. זה כל כך מוזר שדווקא פה, מכל המקומות, קיימים כל ענייני המגדר המטופשים האלה, כל ה"בובות זה של בנות ומכוניות זה של בנים", כל הלחצים האלה שמופיעים כשבנים עושים "דברים של בנות" וכאלה, כי בעצם, פה זה אחד המקומות הראשונים אם לא הראשון בעולם שבאמת היה בו שיוויון מוחלט בין נשים לגברים. לא "שיוויון" שבו האישה במטבח והגבר בחוץ, לא "שיוויון" שבו יש יותר גברים מנשים בעבודות שנתפסות כגבריות, אלא שיוויון אמיתי, שבו כולם עושים הכל.

החלוצים שהגיעו לפה בתחילת המאה הקודמת התנהגו בצורה שיוויונית לחלוטין. גברים ונשים עבדו בהגנה, בשדות, במטבח, בכל עבודה שדורשת ידיים. ברור שמבחינה פיזית הגברים חזקים יותר ולכן קל להם יותר לעשות עבודות פיזיות, אבל זה לא שינה כלום אז. כולם עשו הכל. 

והנה היום, כל כך הרבה שנים מאוחר יותר, כל מאבקי המגדר קיימים פה. הם היו קיימים כבר כשכל המתיישבים הגיעו לארץ קצת אחרי הקמת המדינה והביאו איתם את כל התפיסות השגויות שלהם, אבל בהתחשב בעובדה שהחלוצים הקימו את המדינה, הייתי מצפה שאולי המצב יהיה פחות גרוע, גם אז וגם היום, אבל עושה רושם שאנשים נצמדים יותר מדי לתפיסות שלהם מכדי שיסכימו לשנות אותן, גם כשרואים שהשיטות החדשות פועלות אפילו יותר טוב מהשיטות הישנות.

וזה חבל, כי בשנים האלה חזרנו אחרונה כמה עשרות שנים. אפילו היום המצב לא טוב כמו שהיה כשהחלוצים הגיעו לפה. וזה קצת גורם לי לתהות אם לא היה צריך לערוך חינוך מחדש טוב יותר בתקופה ההיא. או אולי בעצם היום, כשאנחנו עדיין יכולים לשנות דברים.