בשנת 1965 ערך הפסיכולוג האמריקאי סטנלי מילגרם את אחד הניסויים שהכי זעזעו את הקהילה הפסיכולוגית. מילגרם יצר תרחיש מדומה שבו "פרופסור" (משתף פעולה) ערך מחקר בנוגע ליכולות הזיכרון של בני האדם. לשם כך הוא בחר בכל ניסוי שני נבדקים (כשהאחד הוא משתף פעולה והשני הוא נבדק אמיתי) והגריל ביניהם את התפקידים מורה ותלמיד (כמובן שהתלמיד תמיד היה משתף הפעולה). לאחר מכן הפרופסור הסביר להם שעל המורה ללמד את התלמיד צמדי מילים, ולאחר מכן ייערך מבחן שבו המורה יאמר מילה אחת והתלמיד יצטרך להשלים את הצמד. במידה והתלמיד טועה, על המורה לחשמל אותו במכת חשמל שעצמתה מתחזקת עם כל טעות ב-15 וואט, עד להגעה למקסימום של 450 וואט, מנת חשמל קטלנית. מטרת התרחיש המדומה של מילגרם היתה לבדוק כמה בני אדם יתנו לנבדק את מכת החשמל בעצמת 450 וואט.

לאחר שהמורה והתלמיד קיבלו את ההסבר, התלמיד נקשר לכיסא חשמלי (מזויף). המורה והפרופסור אז עברו לחדר אחר, כך שהתקשורת בין המורה לתלמיד התנהלה דרך אינטרקום. הפרופסור נתן למורה להתנסות במכת חשמל בעצמה של 60 וואט כדי להראות לו שהמכונה שנותנת את המכות החשמליות עובדת. לאחר מכן התחיל הניסוי.

לאורך נתינת מכות החשמל משתף הפעולה התנהג כאילו קיבל מכות חשמל אמיתיות. בעצמה מסוימת הוא היה גונח, בעצמה אחרת הוא היה צועק ודורש להשתחרר מהניסוי, ומעצמה מסוימת עד 450 וואט הוא היה דומם. כאשר הנבדקים פנו אל הפרופסור להפסיק את הניסוי, הוא אמר להם שעליהם להמשיך כי הניסוי מחייב זאת. לפרופסור היו ארבעה משפטים מובנים – מי שדרש לעצור אחרי כולם עזב את הניסוי, אך רק אם הוא לא נכנע קודם לכן.

כשפסיכיאטרים נשאלו כמה אחוזים מהאנשים הם מעריכים שיתנו את מכת החשמל הקטלנית, הם העריכו שארבעה אחוזים מהאנשים יעשו כן. בפועל 65% עשו זאת. הניסוי של מילגרם הדגים את הנטייה של בני האדם לציית לסמכות.

כשדיברתי עם MIG אתמול וציינתי שנמאס לי להילחם בבית הספר שלי, הוא אמר לי "תלמדי לציית לסמכות". כשדיברתי עם מר ג' לפני שלושה שבועות, אחרי הבגרות באנגלית, וסיפרתי לו על המלחמות שלי בנוגע לבגרות במתמטיקה, הוא אמר שמערכות גדולות לא יודעות להתמודד עם אנשים מיוחדים. מה ש-MIG אמר לי לעשות זה בדיוק הסיבה למה זה נכון.

רוב האנשים הם אנשים סמכותניים (אנשים שמעריכים סמכות וצריכים שמישהו סמכותי יגיד להם מה לעשות). גם אם הם לא היו כאלה, וגם אם הם לא עושים את זה בכל מקרה, רוב האנשים בכל זאת עושים את זה בנסיבות אלה ואחרות. זה נוגע גם לקונפורמיות, שהרי בדרך כלל מי שקובע איך תתנהג הקבוצה הוא המנהיג. מחקרי המשך למחקר הקונפורמיות של אש מוכיחים ש-75% מבני האדם עשו את זה לפחות פעם אחת, ומתוכם 25% עושים את זה תמיד. האמת היא שקל יותר לעקוב אחרי הקבוצה ואחרי הסמכות, ובדיוק בגלל זה רוב האנשים עושים את זה.

בראש רוב המערכות הגדולות, אם לא בכולן, עומדים אנשים סמכותיים. אנשים שיודעים איך בדיוק הם רוצים שדברים יראו ומה נוח להם. למי שקרא את "כמעיין המתגבר" של איין ראנד, מדובר בטוהי ושכמותו, האנשים שמעצבים את החברה שלנו ואת המערכות הגדולות שבהן. ואותם האנשים, אם לנסח את זה בצורה הכי פשוטה שאפשר, בדרך כלל לא רוצים שדברים ישתנו.

כי זה נוח. זה נוח לכולם כשכולם מתעסקים בכולם והדברים שחשובים לנו הם הדברים השוליים. אפשר לקחת את "פרנהייט 451" של ריי ברדבורי כדוגמא: נוח לכבאים ולממשל לשרוף את הספרים, כי ככה בני אדם נשארים ממוקדים בעבודה שלהם ובטלוויזיה או חיי החברה הקיימים-בקושי שלהם. וזה נוח שכולם מתעסקים בריאליטי ובכוכבים וכל אחד מבסס את הדעה שלו על עצמו ולפעמים גם על העולם על הדעות של האנשים סביבו. וזה בדיוק מה שיוצרות הקונפורמיות והנטייה של בני האדם לציית לסמכות.

ואז המיוחדים נתפשים כמוזרים. וזה לא רק זה – אנשים מעודדים אחד את השני להיות כמו כולם. התרבות שלנו והחינוך שלנו (בעולם המערבי בכלל, לא רק בישראל) דורשים מילדים לציית לסמכות, עד שזה מגיע לרמה שטבח בכפר ערבי או רצח עם יכולים להתקיים. והמערכות, שמורכבות מאנשים כאלה, לא מסוגלות להתמודד עם אנשים מיוחדים, כי הם כל כך שונים ולא פועלים לפי הסכמות החברתיות שלהן. והאמת היא שאף אחד לא רוצה להתמודד איתם.

ובסופו של דבר, אנשים ממשיכים להתעסק בחברה. ציות לסמכות וקונפורמיות הם, מסתבר, כל מה שצריך בשביל להשאיר את החברה שלנו באותו המקום. 

על פי המילון למילה 'פוליטיקאי' יש שתי הגדרות: הראשונה, מדינאי, והשנייה, אדם שיודע למשוך בחוטים ולנהל את סביבתו. ההגדרה העממית, שכולנו משתמשים בה, נוטה יותר לכיוון ההגדרה השנייה: אדם שמשתמש במניפולציות ובשקרים כדי לשמור על האינטרסים שלו (במקרה של הרבה פוליטיקאים מדובר בכיסא שלהם), ולא מפריע לו לדקור אנשים בגב ולפגוע בחברים. אנחנו מתייחסים בעיקר לנבחרי הציבור שלנו ככה, ותמיד אומרים ש"אנחנו היינו עושים את זה אחרת" ו"איך הוא מעז לעשות לנו/להם את זה?", אבל האמת היא שכל אחד מאיתנו עושה דברים דומים, ורובנו היינו עושים בדיוק את אותו הדבר אילו היינו נבחרי ציבור.

אחד הציטוטים האהובים עליי של האוס הוא "Everybody Lies". האוס אמנם קיצוני לפעמים, ואולי קצת מטורף בעונות המאוחרות יותר, אבל במקרה הזה הוא צודק לחלוטין. כולם משקרים. אין אף אדם שלא שיקר מעולם ורובנו עושים את זה על בסיס יום-יומי. לפעמים אלה שקרים קטנים, "לבנים", ולפעמים אלה שקרים גדולים. לפעמים, רק לפעמים, כשאנחנו מספרים את השקרים האלה אנחנו מנסים לגרום לאנשים אחרים לעשות מה שאנחנו רוצים, מה שנקרא מניפולציות. אנחנו מתמרמרים כשפוליטיקאים עושים את זה, אבל אנחנו עושים בדיוק את אותו הדבר כשנוח לנו. אנחנו מתרצים ומסבירים ונותנים סיבה שנראית לנו הגיונית, אבל זה לא שונה מכל פוליטיקאי אחר. קל להגיד שהם עושים את זה ופוגעים במדינה ולכן זה חמור יותר, אבל לפגוע באדם הוא מעשה לא פחות חמור מזה.

ואנחנו פוגעים. לפעמים אנחנו לא מודעים לכמה אנחנו פוגעים. לפעמים אנחנו לא חושבים על זה שהאדם שמולנו יכול להיות דיכאוני, או שהוא עבד קשה כדי להגיע לאן שהוא הגיע, או שיכול להיות שבדיוק קרה לו משהו. לפעמים אנחנו מנצלים חולשות (ואז מודיעים שכל מי שעושה את זה חסר לב ומוסר), לפעמים אנחנו מתמרנים אנשים כדי שיעשו מה שנוח לנו (והרי הם לא בסדר, לא אנחנו) ולפעמים אנחנו סתם משקרים. אולי נותנים לבנאדם שמולנו לחשוב שהוא ניצח כשאנחנו מתכננים איך להפיל אותו, או מתחברים למישהו ולאחר מכן מנצלים אותו או פוגעים בו כשנוח לנו. אולי סתם אומרים עליו שקרים מאחורי גבו. לכל סיטואציה מתאימה טקטיקה אחרת, ורובנו לא מפחדים להשתמש בהן.

נכון, לא כולם משתמשים בזה כל הזמן, ולא כולם מגיעים לאותן הרמות. חלק לא יבחלו בשום אמצעי כדי "לחסל" את המתנגדים שלהם, בעוד שחלק לעולם לא יסכימו לעשות דברים שנוגדים את המצפון שלהם. אבל רובנו, אם לא כולנו, עשינו את זה לפחות פעם אחת, והרבה מאיתנו עשו ויעשו את זה בכל פעם שבה זה נוח להם.

ואז אנחנו מגדלים את הילדים שלנו לעשות את זה, כי אם לא נלמד אותם, איך הם יתמודדו עם החיים ועם מערכת החינוך (שבעצמה לא מפחדת לשחק בפוליטיקה, כפי שגיליתי לאחרונה)? והם לומדים לעשות את זה, וקצת מקצינים את המשחק, ומלמדים את הילדים שלהם את מה שהם למדו, ואלה לוקחים את המשחק קצת רחוק יותר, ומפה לשם, אנחנו נראים כמו שאנחנו נראים היום, כשהכל סובב סביב משחקים מלוכלכים, גם בממשל אבל גם ברוב המקומות האחרים.

אבל העיקר, אנחנו בסדר והאחרים לא. הם פוליטיקאים מלוכלכים, אבל אנחנו לא. אנחנו תמיד בסדר.

וכמובן, תיזהרו מלהיות מיוחדים, כי אז בטוח תסתבכו בפוליטיקה מגעילה עם אנשים מגעילים.

בתגובה לפוסט הזה (שראוי לציין שנכתב בצורה קצת לא ראויה).

להגיע לחדר מיון זה נורא. הייתי שם כבר יותר מפעם אחת, גם כמתנדבת וגם כקרובת משפחה. כבר חיכיתי במשך כמה שעות טובות יחד עם בני משפחה שלי, מיואשת לחלוטין ורוצה רק ללכת הביתה. כבר רציתי לצעוק על אנשים שיבואו לפה כדי שנוכל לוודא שהכל בסדר כי אני דואגת. וזה לא שבשאר בית החולים הכל טוב: כעסתי על הצורה שבה הם התמודדו עם סבא שלי, כי ברור היה שהם לא יודעים מה הם עושים, וכבר רציתי להרביץ לכל הצוות כדי שמישהו יבוא לעזור לו לפני שיהיה מאוחר מדי. אין ספק שלהיות בבית חולים בישראל, עם המחסור ברופאים, השעות המטורפות שהם עובדים והעומס המתמיד, זה לא תענוג גדול.

אבל מעולם לא עשיתי את זה. מעולם אפילו לא עברה בדעתי המחשבה לפגוע במישהו מהצוות הרפואי באמת. כן, הם הרגיזו אותי, הם ייאשו אותי, היו מקרים שבהם רציתי לנסות להוציא את הכאב דרך זעם, אבל מעולם לא באמת חשבתי לעשות את זה. למה? בגלל שא, אני לא מסוגלת להרגיש טוב עם עצמי אחרי שאני פוגעת במישהו, גם אם זה נעשה לכאורה מ"סיבה טובה", וב, אני יודעת איך זה להיות הצוות הרפואי שכועסים עליו.

יש לי הרבה חוויות מההתנדבות שלי במד"א. תודה לאל, אף אחד מעולם לא פגע בי או בצוות שהייתי איתו פיזית, אבל כבר ספגנו צעקות, עלבונות וקללות. בחלק מהמקרים, אין ספק שהחולים או בני המשפחה שלהם באמת היו פוגעים בנו פיזית אלמלא הגענו לבית החולים. כשפינינו תינוק שנפגע בראשו, לדוגמא, ולא היה לנו יותר מדי מה לעשות, אבא שלו לא צעק עלינו? כשלקח לנו זמן להגיע לכתובת כי הדרך היא ארוכה ויש פקקים, לחלוטין לא באשמתנו, לא צעקו עלינו ש"כמה זמן לוקח לכם?" ו"אתם כל כך לא יעילים"?

העניין הוא שאנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים. אנחנו לא יכולים לעשות הרבה לפני ההגעה לחדר המיון, אבל אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים. וגם כשאנחנו מגיעים לחדר המיון, אנחנו מנסים לעזור לצוות הרפואי, כי גם הם, בסופו של דבר, עושים מה שהם יכולים מתי שהם יכולים. האנשים האלה, שאת חלקם אני מכירה באופן אישי, עובדים במשך שעות על גבי שעות, הרבה יותר מאיתנו (כשמשמרת במד"א נמשכת שמונה שעות, שזה כבר מכובד), מתזזים בין חולים ומנסים להדביק את הקצב שבו נכנסים חולים חדשים, בלי הצלחה. הם חיים על קפה אפילו יותר מהמכורים שאני מכירה מהבית, ששותים לפחות עשר כוסות ביום. זה כל כך חמור עד שקרה שאפילו לחולה שלנו לא היה מקום, ואותנו תמיד משחררים הכי מהר. אתם חושבים שזה קל להם, לעשות את כל זה?

האמת היא שזה לא. כן, יש סלקציה. כן, צריך להחליט מי נכנס למחלקה פנימית ומי עובר לטיפול נמרץ. אבל למרות שזה נראה ככה, זה לא פשוט גם עבור הרופאים שמחליטים את מי צריך להעביר לאן, כי הם אנושיים, וגם להם זה לא פשוט לרסק את התקוות של אנשים. אבל האמת היא שהרבה מהאנשים שמגיעים למיון באמת לא צריכים ללכת לטיפול נמרץ, ולפעמים אפילו לא למחלקה פנימית. אם כבר, אולי הם צריכים ללכת לקופת החולים ולקחת מרשם מרופא המשפחה שלהם. הישראלים נמצאים בכזה לחץ שהם מגיעים למיון סתם - כאילו כל כאב בטן הוא סימן לגידול וכל כאב ראש הוא סימן לפקיעת כלי דם במוח. רוב הנסיעות שלנו במד"א הן נסיעות כאלה: של אנשים שבמקום ללכת לרופא שלהם, מחליטים לנסוע לחדר מיון "כדי להיות בטוחים".

אז מה הפלא שיש יותר מדי חולים ומעט מדי מיטות טיפול נמרץ?

וכן, קורה שרופאים טועים. קורה. כמו שמהנדסים טועים, ופסיכולוגים טועים, ופיזיקאים טועים, גם רופאים טועים. במקרה שלהם הטעות עשויה להיות קריטית, כמו שהוכיח המקרה של סבא שלי - כי זה אומר שאנשים מתים. בני אדם, כמוהם. אתם חושבים שזה קל להם לראות את זה? אתם חושבים שקל להם להבין את זה? ואתם חושבים שהם לא מרגישים אשמה עד שאתם באים, מכים אותם ומקללים אותם?

הסלקציה היא דבר הכרחי. גם העומס בחדרי המיון הוא הכרחי, למרות שחלק גדול ממנו מיותר לחלוטין, ונגרם אך ורק באשמת האזרח הישראלי. ומותר לכעוס, וזה בסדר, וזה אפילו הגיוני שכועסים ומתוסכלים ועייפים כשרק רוצים טיפול עבורנו או עבור הקרובים שלנו, כי אנחנו דואגים כל כך שאנחנו לא מצליחים לחשוב על שום דבר אחר, ורק רוצים שיגידו לנו שהכל בסדר.

אבל זה לא בסדר להשתמש באלימות. ויותר מזה, אין שום סיבה לגיטימית לשימוש באלימות. ונכון שהאלימות מדגישה את המצב הנוראי של בתי החולים במדינה הזאת, ונכון שמערכת הבריאות קורסת תחת העומס, אבל זה עדיין לא הופך את זה ללגיטימי להשתמש באלימות, וזה עדיין מצביע על משהו בהקשר של בני האדם. זה מצביע על זה שבני אדם לא יודעים לרסן את עצמם. והאלימות הגוברת לאורך השנים מצביעה על זה שהמוסר של בני האדם הולך ונעלם עם השנים (ואפשר לראות את זה גם כשמסתכלים על נתוני אלימות מחוץ לבתי החולים). וזה מצביע על זה שבני אדם איבדו לחלוטין כל שמץ של פרספקטיבה, של יכולת לראות מנקודת מבטו של האחר, ושל יכולת להבחין בין מותר ואסור.

כי אותם אנשים שיודעים את כל אלה, הם גם האנשים שיודעים לא להכות ולא להשתמש באלימות, ואלה, דרך אגב, הם דווקא הרבה מהאנשים שמגיעים לשם. 

אז אריק, אני בטוחה שקשה לקבל את זה, אבל ההערות שלו לגיטימיות לחלוטין. שלו וגם של האורח שהגיע לכאן. מהדברים שלך וההצדקות שלך אני מניחה שאתה אחד מהאנשים שכן משתמשים באלימות, אבל האמת היא שזה לא לגיטימי, זה לא בסדר, וזה אומר המון עלייך ועל שכמותך. הפתרון, דרך אגב, הוא פשוט - להפסיק להתנהג ככה. זה גם ידרוש פחות הצדקות ויפחית קונפליקטים פנימיים. בסך הכל, זה משפר את החיים.

וזה.

"ישראל היא מדינת עולם רביעי. זה זן ייחודי של מדינות: כאלה שהן בפועל מדינות עולם שלישי, אבל חושבות שהן עולם ראשון." (מיוחס לאלכס גלעדי)

בהקשר לציטוט הזה אפשר לדבר על הרבה דברים: על הכלכלה, על הבריאות, על הממשל והשלטון, על האלימות, אבל אפשר גם להעיר על זכויות האדם ועל החינוך. לציטוט הזה, שהופיע בסוף השבוע במוסף לשבת של ידיעות אחרונות, אפשר לקשר גם אירוע שהתרחש בתחילת השבוע וגרם למחאה רצינית, הן של מורים והן של אזרחים אחרים: סיפור אדם ורטה.

אני אפתח בזה שאני לא יודעת מה באמת קרה שם. אם להאמין לו, הוא הביע את דעותיו והתלמידה הציקה לו לאורך כל השנה. אם להאמין לה, היא הביעה את דעותיה והוא לעג לזה. לפי המחאה של התלמידים שלו, קל להאמין שהאמת קרובה יותר למה שהוא מספר מאשר למה שהיא מספרת, אבל רק התלמידים שהיו בכיתה באותו השיעור יודעים מה באמת קרה שם. אבל האמת היא שלאור התבטאויות מנהל רשת אורט ונציגת הרשת, האמת של האירוע המסוים הזה הופכת לחסרת משמעות לחלוטין.

לדבריו, ורטה ניהל בכיתה דיון על המשמעות של הביטוי "הכי מוסרי בעולם". מה זה אומר על האדם או הגוף שעליו מדברים? מה זה אומר שנוגע למעשים שלו? האם אנחנו מתעלמים מהמעשים שלו, או שאנחנו משנים את הקביעה הזאת בהתאם למעשים? לדעתו, וגם לדעתי, אין שום בעיה בדיונים על הדברים שמתרחשים סביבנו, גם אם מדובר בנושאים מסוכנים למורים. "ראוי שהתלמידים יראו שיש לי התייחסות למה שקורה בעולם," הוא אומר. אם מטרת מערכת החינוך היתה להעביר חומר, מה שלא רחוק מהמציאות היום, הייתי מסכימה שזה לא ראוי לדבר על דברים מחוץ לחומר הלימודים. אבל בישראל שבה התפקיד של מערכת החינוך הוא לחנך, לדון, לנסות להבין מה קורה ואיך התלמידים מרגישים בנוגע לזה ולתת להם חומר למחשבה, הדיונים הללו וההתייחסויות לחיים שמחוץ לבית הספר לא פחות חשובים מחומר הלימוד, ואפילו יותר.

התגובה של רשת אורט מעניינת במיוחד. מצד אחד, הרשת מכריזה שהם מעודדים ביטוי עצמי והבעת דעות של המורים, כל עוד מדובר בדיון. מצד שני, בשימוע של ורטה ניתן לראות בדיוק את ההפך: "אתה מבין שהדעות שהצגת קיצוניות מדי?" שואלים אותו בהנהלה, אחרי שאמר שלדעתו צה"ל עושה דברים לא מוסריים (קביעה שהיא בהכרח נכונה בהתחשב בעובדה שמדובר בצבא). "אתה לוקח לעצמך סמכות לתת פרשנות למשהו שלא לך הסמכות לזה ... לתלמידים אין את הכלים לשפוט, משמע אתה עושה מניפולציה."

אבל אם חושבים על זה, התפקיד של מערכת החינוך הוא לא לתת לתלמידים את הכלים לשפוט? התפקיד של מערכת החינוך הוא לא להקנות לתלמידים כלים לבחון את הדעות שלהם ושל סביבתם, לבדוק את אמיתות העובדות שהם מקבלים ולנסות להבין מה באמת הם חושבים ובמה הם תומכים? בני נוער בתיכון, אנשים שבעוד רגע מתגייסים לצה"ל, לא אמורים לדעת לשפוט ולנהל דיון אמיתי בכיתה? ולמה לתלמידים מותר להביע את הדעות שלהם, אבל למורים אסור, אם הן מנוגדות לממשל הימני שלנו או לזה של בית הספר שבו הם נמצאים? מי החליט שאין לו סמכות לשפוט את צה"ל, כשבעצם כולנו עושים את זה, וגם הם בהנהלת אורט, בזה שהם מדגישים עד כמה צה"ל נהדר?

כי אני אמנם תומכת בצה"ל, ואמנם ביליתי את תקופת "עמוד ענן" בוויכוחים עם מישהי שתמכה בחמאס, אבל צה"ל אכן עושה מעשים לא מוסריים. אין אדם שמעולם לא עשה מעשים לא מוסריים, ובטח ובטח שאין צבא שמעולם לא ביצע מעשים לא מוסריים. יכול להיות שצה"ל מוסרי יותר מצבאות אחרים, ואני בהחלט מסכימה שיש ניסיון להפוך את צה"ל לצבא שהמוסר הוא אחד הדברים החשובים בו, אבל זה לא הופך אותו ל"הכי מוסרי בעולם", וזה לא הופך כל מעשה שהוא עושה למוסרי. מצד שני, גם הקביעה שחלק מהמעשים של צה"ל לא מוסריים לא אומרת שצריך להימנע מלהתגייס אליו, שהמטרה של ורטה היא לעודד השתמטות או בכלל, שהאמירה הזאת פוליטית באיזושהי צורה. "אם אמירה כזאת [שפוגעים בזכויות אדם] נחשבת אמירה פוליטית," אומר ורטה, ואני מסכימה, "המצב חמור".

כי זכויות האדם הן הזכויות הכי חשובות שיש. ומתוקף היותנו מדינה דמוקרטית, התפקיד שלנו הוא לוודא שאנשים מקבלים את הזכויות שמגיעות להן. לפעמים יש התנגשות עם זכויות אחרות, אבל תמיד יש פתרון שבכל זאת יספק את כל הצדדים (וזה, דרך אגב, התפקיד של מערכת המשפט). והעובדה שפוגעים בזכויות האדם, ובהקשר הזה במיוחד בחופש הביטוי, של ורטה ושל המורים בכלל, מראה שאנחנו לא שונים מכל מדינת עולם שלישי עם משטר דיקטטורי, שבה מעלימים את האנשים שמתנגדים לשלטון. אז פה לא מדובר בהעלמה, מדובר בפיטורים ובניסיון השתקה, לפחות מצד הרשת ומצד משרד החינוך, אבל זה לא פחות גרוע. כי המשמעות של זה היא עדיין שחופש הביטוי פה מוגבל למי שהדעות שלו מתאימות לשל ממשלת הימין.

אבל העיקר, "אנחנו מדינת עולם ראשון".

למי שמעוניין- הקלטה של עיקרי הדברים שנאמרו בשימוע (הארץ).

שני קטעים נוספים שאני ממליצה לקרוא: מהארץ ופוסט של Journeyman.