בני אדם לא אוהבים שינויים.

זאת עובדה. רוב האנשים לא אוהבים שינויים, בטח ובטח שלא שינויים דרסטיים. רוב השינויים שנעשו בחברה נעשו על ידי המיעוט, אולי מלבד המהפכות הגדולות. בדרך כלל היחיד הוא זה שפורץ את הדרך עבור הקבוצה, ולא להפך. ברגע שמנהיגי הקבוצה רוצים שהקבוצה תישאר כמו שהיא, שום דבר בה לא ישתנה, ולו רק מעצם העובדה שכל אחד יבטא דעות קיצניות יותר נגד שינוי וכולם רוצים להיות מאושרים על ידי הקבוצה.

אז מה הפלא שאנחנו, גם אם לחלוטין לא במודע, מונעים מעצמנו שינוי?

בתחום האישי אנחנו בדרך כלל משתמשים בטכניקות של שכנוע עצמי. כי הרי ברור שאנחנו כן אוהבים את העבודה הזאת, או שעדיין שווה לנו להישאר פה, או שאנחנו מרוצים מאיך שהבית שלנו נראה ומבן/בת הזוג שלנו, ובכלל, גם המגרעות שלנו הן לא כאלה נוראיות, והן לא עושות אותנו נורא אומללים, אלא רק קצת לפעמים, ובעצם לצאת לשתות כל כך הרבה זה טבעי והגיוני ולא אומר שמשהו לא בסדר. אלה דוגמאות קצת קיצוניות, אבל כל אחד יכול למצוא בחיים שלו דוגמאות לשכנוע עצמי אם הוא רק יבחן אותם בצורה אובייקטיבית עד כמה שאפשר.

אבל בני אדם הם בני אדם, ובשביל לעורר כזה שינוי בבני האדם נצטרך כמה מאות שנים לפחות. לשנות את החינוך ולחכות מספיק זמן בשביל שזה ישנה את בני האדם עצמם.

אבל בשביל לשנות את החינוך, אנחנו צריכים להגיע למשרד החינוך או לפוליטיקה. בשביל לשנות את החינוך, את הכלכלה, את התהליכים המדיניים ואת כל הדברים האחרים שאנחנו מסכימים שצריך לשנות, אנחנו צריכים לעודד את הילדים שלנו לחשוב על שינויים יצירתיים, להגיע למקומות הרלוונטיים ולשנות. לעשות את העולם מקום טוב יותר עבורם, עבור הצאצאים שלהם ועבור כל האנשים האחרים. לעודד אותם לחשוב על אנשים אחרים, לחשוב על דברים בגדול, לדמיין ולראות מה הם יכולים לעשות ואיך דברים ייראו טוב יותר.

וזה בדיוק הדבר האחרון שאנחנו עושים.

כי לא רק שאנחנו לא מלמדים את הילדים והנוער לדאוג אחד לשני ולנסות לדאוג לחברה כולה, ולא רק שאנחנו לא מעודדים יצירתיות ומחשבה מקורית, אנחנו גם מפילים (shooting down) את רוב האנשים שכן רוצים לשנות. לאותם אנשים שאומרים שדברים הם לא בסדר אנחנו חוזרים ואומרים שצריך לשחק את המשחק - ולא מבינים שעבורנו המשחק הוא כבר מזמן לא משחק, אלא מציאות. אנחנו אומרים להם שהם גם ככה לא יכולים לשנות, ושהדרך היחידה לשנות היא להיכנס לתחומים מגעילים, לעשות דברים מגעילים ולהפוך לאנשים שהם לא רוצים להיות, למרות שזה לא נכון. אנחנו אומרים להם שהסיכויים שהם יצליחו לשנות הם קלושים ושעדיף שהם יוותרו מראש ויעשו משהו עם עצמם.

והפלא ופלא, הכל נשאר סטטי. הכנסת הנוכחית אמנם חריגה מבחינת הדם החדש שיש בה, אבל הדברים המהותיים עדיין לא השתנו. הם לא השתנו כי אין לנו כוח ואנחנו מספרים לעצמנו שאין שום דבר שנוכל לעשות בכל מקרה. הם לא השתנו כי אנחנו מטפלים בכל מי שרוצה לשנות, ככה שאלה שמתחמקים ובכל זאת מנסים לשנות הם מעטים. זה לא מפתיע שקשה להם כל כך לשנות דברים - ככל שהמיעוט קטן יותר, ככה יותר קשה לו לשנות. באופן לא מפתיע, זה מביא לחוסר שינוי ולתחושה שלא נוכל לעשות שום דבר, מה שרק מחזק את הפגיעה שלנו בעצמנו. והמעגל הזה ממשיך וחוזר שוב ושוב עד שבסופו של דבר אנחנו נהרוס את עצמנו.

שינוי הוא לא מפחיד כמו שהוא נראה. אולי MIG צודק וכל מה שצריך היא מהפכה צרפתית נוספת.

אני לא יכולה לספור כמה פעמים שמעתי את התירוץ "אנחנו רק בני אדם" או "אנחנו רק אנושיים" בתגובה לפגיעה באנשים אחרים. זה לא משנה אם מדובר בפגיעה פיזית או מילולית, בפגיעה במוניטין, בפגיעה נפשית או, הדבר האחרון שגיליתי שנוסף לרשימה, פגיעה בציונים.

כשהיינו בשיעור אנגלית היום המורה שלי דיברה על הבגרות בעל-פה. הבגרות בע"פ היא בערך בעוד חודש וחצי, ואנחנו כבר מתחילים להתכונן אליה. היא אמרה שהיא תיתן לנו טיפים ללמידה (הבגרות בעל פה מורכבת היום מחלק של שיחה וחלק של תשובות על שאלות בנוגע לפרויקט שהוכן קודם לכן בכיתה) לקראת החלק השני ושהיא גם תסביר לנו על איזה נושאים כדאי לנו לא לדבר ולאיזה פינות כדאי לא להיכנס בחלק הראשון.

השאלה המתבקשת היא, כמובן, לאיזה פינות כבר אפשר להיכנס בשיחה? ההיגיון אומר שבמבחן הזה בוחנים את רמת האנגלית ואת ההתבטאות של התלמיד, ולכן הפינות היחידות שאפשר להיכנס אליהן הן נקודות שבהן התלמיד לא יודע באיזה מילים להשתמש. אבל לא, למורה שלי היו דברים אחרים להגיד בנושא הזה: היא תזהיר אותנו מאיזה נושאים כדאי להתחמק ועל איזה רעיונות כדאי לא לדבר. למה? שאלה מצוינת.

מסתבר שכמו כל המורות לאנגלית, גם היא עורכת בחינות בעל פה בבתי ספר אחרים. היא סיפרה לנו על מקרה שבו תלמידה שהיא בחנה דיברה נגד עקרונות של מדינת ישראל ונגד צה"ל, ואם לצטט, "היא יכלה לקבל שמונים, אבל נתתי לה שישים". כשהיא נשאלה למה, התשובה היתה שהדברים של התלמידה הרגיזו אותה. כשנאמר שזה לא הגיוני שזה גורם הערכה, היא אמרה, "אבל מי יכול להוכיח שזה בגלל הדברים שהיא אמרה ולא כי הגיע לה?"

התירוץ שלה היה שאחרי הכל, היא רק אנושית, וזה טבעי.

אני יכולה לקבל את הטענה הזאת כשמדובר בחוסר זמן, או בטעויות, או במקרים שבהם אנשים לא משקיעים כמו שהם אמורים בגלל אירועים אחרים שמתרחשים בחיים שלהם. אם מישהו אומר לי שהוא לא הספיק לעשות את החלק שלו בעבודה בגלל שסבא שלו נפטר, נגיד, והוא, בסופו של דבר, אנושי, זה נראה לי הגיוני לחלוטין. אם מישהו עשה טעות, פספס משהו שהוא אמור היה לעשות או בטעות שלח משהו למקום הלא נכון – זה הגיוני, זה טבעי, וזה קורה לכולנו, מעצם העובדה שאנחנו בני אדם.

אבל התירוץ "אני רק אנושי" לא מתקבל כשמדובר בפגיעה בבני אדם. כי בתור בני אדם, אחד הדברים המרכזיים שמתפתחים אצלנו הוא המוסר שלנו. על פי המודל של לורנס קולברג (1964, 1981), אפילו יש שלבים להתפתחות המוסר שלנו. אנחנו מתחילים ממוקדים בעצמנו (שלבים אגוצנטריים), ממשיכים בהתמקדות בחוקים ובסביבה, ובסופו של דבר אפילו מגיעים למוסר גבוה שמושתת על עקרונות. המוסר, על פי דעת רבים, הוא הדבר המבדיל אותנו מבעלי חיים אחרים, והוא חלק משמעותי מהיותנו בני אדם. כשמדברים על פושעים, לדוגמא, אחד הדברים המרכזיים שאומרים הוא שאין להם מוסר.

נכון, קל להצביע על פושעים ולהגיד שהם לא מוסריים, כי הם ביצעו את הפשעים שלהם בכוונה, או שהיתה להם מטרה כלשהי, או כל סיבה אחרת שאפשר לשייך לחוסר מוסר. אבל כשאנשים פוגעים אחד בשני ותוקפים אחד את השני ואומרים ש"הוא עצבן אותי", או "הוא התחיל", בהרבה מקרים לא מדברים על חוסר במוסר – אלא על מעידה. מלבד זה, "הם רק בני אדם", נכון? זה קורה לכולנו.

רק שזה לא קורה לכולנו, וזה שאנחנו משתמשים ברציונל שאומר שאנחנו רק בני אדם לא הופך את זה לבסדר. פגיעה היא פגיעה היא פגיעה, ושום סוג של פגיעה היא לא מוסרית. גם אם "הוא התחיל" וגם אם "זה הגיע לו" ובטח ובטח שגם אם "אני רק אנושי ולא הצלחתי לשלוט בעצמי הפעם". כי "אני רק אנושי" הוא לא תירוץ, בדיוק בגלל שבני אדם הם יצורים מוסריים. רציונליזציה ושכנוע עצמי לא הופכים את הפעולות ליותר מוסריות, אלא הופכים את האדם לפחות מוסרי, בדיוק בגלל שזה נראה לו הגיוני לפעול בצורה הזאת.

קולברג האמין שכל בני האדם מגיעים בסופו של דבר לשלב השישי, שהוא "מכוונות כלפי עקרונות אתיים". בשלב זה בני האדם פועלים לפי עקרונות אתיים ומחליטים החלטות המתאימות לדעות ולעקרונות שלהם. על פי קולברג, דברים כאלה בכלל לא אמורים לקרות בעולם שלנו, שהרי כולנו אדם בעל המוסריות הזו יודע שזה לא נכון לפגוע באדם אחר כך.

אבל הנה, זה קורה. ולא מדובר רק במורה אחת, אלא בכל* המורים. ולא מדובר רק במורים, אלא בכל* המבוגרים. ולא מדובר רק במבוגרים, אלא בכל* בני האדם שחיים על הפלנטה הזאת. והתירוץ המרכזי הוא, "אני רק אנושי", כאילו אנחנו חיות פרא שלא מבינות עקרונות ומוסר.

מעניין לאיזה שלב מוסרי קולברג היה משייך את כל האנשים האלה. לדעתי הם אפילו לא עוברים את השלבים האגוצנטריים, שאפילו ילדים קטנים בדרך כלל מצליחים לעבור, לפחות עד ה"חינוך" שלהם.

*תמיד יש יוצאים מן הכלל, כמובן. המטרה בשימוש במילה "כל" היתה להדגיש עד כמה זה נפוץ בתרבות שלנו, בין אם אנחנו מכירים בזה ובין אם לא. כי האמת היא שכל אחד עשה את זה לפחות פעם אחת.

"And no one's going to stop you because you've bred a human race that doesn't bother to ask questions. Stupid little slaves, believing every lie. They'll just trot right into the slaughter house if they're told it's made of gold"

The Doctor, Doctor Who 1X07, "The Long Game".

לפני כמה שבועות מצאתי את עצמי תוהה האם יכול להיות שככל שבני אדם יותר חשופים למדיה, הם חושבים פחות. ההשערה שלי היתה שהתשובה היא כן.

אני חושבת שכבר אמרתי את זה, אבל מה שאני אוהבת במד"ב זה הדרך שלו להעלות כל מיני שאלות חשובות וביקורות במסווה של סיפורים תמימים. אם מסתכלים על הפרק הספציפי הזה, לדוגמא, אפשר לחשוב שזה סתם פרק על תחנת חלל ועל בני אדם שהרגילו אותם לא לשאול שאלות כי נותנים להם את כל המידע. אבל אם מסתכלים על הפרק הזה וחושבים על המציאות, קל לראות שלשם אנחנו מתקדמים. ואפילו לא צריך להגיע עד שנת 200,000 בשביל לראות את זה - שנה בארבע ספרות בטח תספיק.

מה שמעניין בבני אדם הוא שהנטייה הטבעית שלהם היא לחקור. הם תוהים, הם חוקרים, הם רוצים לדעת, להבין, ללמוד. זאת הנטייה הטבעית של בני האדם, ואני מניחה שהיא גם אחד הגורמים לכך שאנחנו התפתחנו כמו שהתפתחנו. נכון שכשחושבים על הנטייה הטבעית הזאת חושבים מיד על כל החוקרים הגדולים שגילו דברים שקידמו את כל המין האנושי, אבל לא צריך ללכת רחוק כל כך - לכל אחד יש משהו שהוא רוצה לדעת עליו עוד ועוד ולהבין אותו יותר טוב מכל דבר אחר.

ובכל זאת, אם מסתכלים רגע על החברה שלנו, רואים שאמנם לכל אחד יש משהו שהוא סקרן לגביו, אבל רוב האנשים לא תוהים לגבי התמונה הגדולה, לא שואלים שאלות בנוגע לדברים שנותנים להם. כבר ישבתי עם אנשים אחרים, בגילי או שלא בגילי, וגיליתי שהמון לא באמת עורכים סינון כלשהו או בדיקה כלשהי. הם לא שואלים, הם לא תוהים. הם מקבלים את מה שאומרים להם כאילו הוא בהכרח נכון. אם יש להם נתונים סותרים רובם פשוט יתעלמו מחלק מהנתונים וימשיכו הלאה.

ואני חושבת שהכל התחיל במדיה. אני חושבת על זה שהרגילו אנשים שכל מה שהם נחשפים אליו הוא הגיוני. אם היו אומרים בחדשות שהשמש הפכה לירוקה ושמים מסנן ירוק, אנשים היו מניחים שהשמש באמת הפכה לירוקה כי ככה היה בחדשות. הם היו מגלים ביום אחרי זה, כשהם היו יוצאים החוצה, שזה לא נכון, אבל באותו הזמן הם היו מאמינים. לא כולם, אבל הרבה מהם. ואם באיזשהו סרט מדברים על תיאוריה כלשהי, אנשים יצאו מנקודת הנחה שהיא קיימת באמת וימצאו את ההיגיון בה, למרות שהרבה מהתיאוריות האלה נוצרות על ידי הוליווד חסרת המשמעות (ושאני לא אתחיל לדבר על הוליווד עצמה).

ואני לא יודעת מה עם אחרים, אבל לי קל מאוד לראות איך זה מתחיל בזה ומסתיים בפרק הזה.

מה שעצוב הוא שעושה רושם שזה לא עד כדי כך ברור לרוב האנשים. הם אפילו לא היו מסתכלים על זה בצורה שבה אני מסתכלת על זה. קצת קשה לקבל את זה, שמה שלכאורה מקדם אותנו בעצם שולח אותנו אחורה באבולוציה, אבל זה נכון לרוב הטכנולוגיה שיש היום: אנשים לא חושבים, אנשים לא חוקרים, אנשים לא יוצרים קשרים בינאישיים אמיתיים. נכון שחקר עצמי אינטנסיבי לא מתאים לכולם, ונכון שלא את כולם העולם מעניין (וחבל, אבל מילא. לגיטימי), אבל חקר של מה שנותנים לנו, לפחות, כולם צריכים לעשות.

אבל הם פשוט מקבלים את הכל ועוברים הלאה.

הגזע שלא שואל שאלות.