"תאר לך בני אדם השוכנים מתחת לפני האדמה במעין מערה, שיש לה מבוי-כניסה ארוך הפתוח לרווחה כלפי האור, לרוחבה של המערה כולה. בתוכה הם אסורים בילדותם, כבולים בשוקיהם וצוואריהם, עד שאין בידם לשנות מקומם, ואינם רואים אלא לפניהם, כיון שאין ביכולתם להסב ראשם מפאת הנחושתיים, הרחק מאחוריהם, ולמעלה מהם, דולק אור של אש, ולמעלה, בין האש ובין האסירים, ישנה דרך שלאורכה נבנתה חומה, כאותן המחיצות המפרידות בין עושי הלהטים וקהל-הצופים, שמעליהן הם מראים את להטיהם". [...] ״ועוד ראה-נא שלאורך החומה הזאת נושאים בני אדם כלים למיניהם שבולטים מעל החומה, ופסלי אנשים ושאר בעלי חיים העשויים אבן ועץ וחומרים מחמרים שונים, וכדרכו של עולם –חלק מנושאי-הפסלים ישמיעו קולות, וחלקם – ישתוקו".
"משונה", אמר, "תמונתך, ומשונים אסיריך".
"הם דומים לנו", אמרתי אני; "שכן הגע עצמך: שמא סובר אתה, ראשית-כל, שאנשים הנתונים במצב זה כבר ראו שמץ דבר משל עצמם ומשל חבריהם לכלא, חוץ מצלליהם, הנופלים אל קיר המערה שלמולם, מחמת האש (שמאחוריהם)?"
"וכי כיצד יראו יותר מזה", אמר, "כשיהיו אנוסים כל ימיהם לבלתי הניע ראשם?"
"ומשל הדברים הנישאים (ובולטים מעל החומה)? כלום יראו יותר מצלליהם?" - "מובן שלא".
"ואם יוכלו לדבר איש עם רעהו, כלום לא יהיו מובטחים במה שיראו, שאלה הם הדברים עצמם?" [...] "ואם גם הד יהא בו באותו הכלא, מהקיר שלמולם? שמא יהיו סבורים, לדעתך, שעה שאחד העובדים ישמיע קולו, שלא הצל העובר לפניהם השמיע את הקול, אלא מה שהוא אחר?" - "חי זיוס! לדעתי, לא!"
"ומכל הבחינות אפוא", אמרתי אני, "יראו אנשים אלה את צללי החפצים כאמת שאין בילתה?" - "הכרח גמור", אמר.
"התבונן-נא אפוא", אמרתי אני, "בדרך בה ישתחררו מכבליהם ויירפאו מסכלותם, אם לפי טבע הדברים לא תהא עשויה כדלהלן: שעה שאחד מהם יותר מכבליו ויוכרח לפתע לקום, להפנות צווארו, ללכת והביט כלפי האור, ובכל אלה יתייסר בייסורים, ומחמת הנצנוץ לא יוכל להביט אל הדברים הללו, שאז ראה צלליהם [...] דומני, אפוא, שיהא עליו צורך בהרגל, אם הוא עתיד לראות את שלמעלה. ובתחילה יקל עליו ביותר להסתכל בצללים, ולאחר מכן, בבבואות שעל פני המים של בני אדם וכל השאר, ואזי – בהם עצמם; וכן יקל לו יותר להתבונן בלילה בתופעות השמיים ובשמיים עצמם, כשהוא מביט אל אורם של הכוכבים והירח, ומשיביט ביום אל השמש ואור השמש." [...] "ובסופו של דבר, דומני, יראה את השמש – לא דמיונותיו על פני המים ובמקומות שאינם מושבו, אלא אותו כשהוא לעצמו, במקומו שלו, יוכל לראות, ולחזות בו כמו שהוא". [...] "אם האיש שכך עלה לו, ישוב וירד, וישב במושבו הישן – כלום לא תחשכנה עיניו, כשלפתע יבוא לשם מאור השמש?" [...] "ואם שוב יצטרך להתחרות עם אסירי עולם אלו בהבחנת הצלילים הללו, בעודו מוכה סנוורים, ובטרם ירגיל את עיניו, ואם ארוך למדי יהיה הזמן עד שיסכין – כלום לא יהא לצחוק, ויאמרו עליו שחזר מעלייתו למעלה בעיניים מקולקלות, ואף הניסיון להגיע למעלה אינו כדאי? וכל השולח ידו להתירם ולהוליכם אל על – כלום לא יהרגוהו, אילו יכלו באיזו דרך שהיא לתפוס אותו ולהרגו?" - "בוודאי", אמר.
"והנה", אמרתי אני, "את המשל הזה, גלאוקון יקירי, יש לייחס על כל פרטיו למה שנאמר קודם: המְשֶל את המדור המתגלה לראייה – למשכן שבכלא, ואת אור האש שבו – לכוח השמש; ואם תשווה את העלייה למעלה ואת חזות הדברים שלמעלה לדרך הנשמה אל-על, אל תחום המושכל, תפרש אל-נכון את תקוות נפשי, והרי זאת ביקשת לשמוע."
בחרתי במשל המערה של אפלטון (מתוך הפוליטיאה) כדי להציג איזושהי מציאות שאני רואה מולי.
שאלתי פעם את מר ג׳ אם העובדה שאנחנו שונים מהחברה וחיצוניים במידה מסוימת לא מאפשרת לנו לראות דברים מנקודת מבט אחרת, ככה שמצד אחד אנחנו יכולים לעזור יותר ומצד שני קשה לנו יותר להעריך את החברה, כי אנחנו מוצאים בה המון פגמים שרוב האנשים לא רואים. הוא אמר לי שכן.
וכשאני רואה את העולם וחווה אותו על בסיס יומיומי, כשאני רואה את כל מה שלא נכון בחברה שלנו (ויש בזה יותר שמרוב אנשים מודעים לו), המשל הזה של אפלטון מיד עובר לי בראש. כי בני אדם לא מודעים ולא רוצים להיות מודעים לכל הדברים האלה. ויש לי הרבה מה להגיד על זה, בנוגע לחברה, וחינוך, וכלכלה, ותרבות, ומה לא. אני יכולה לדבר על זה במשך שעות, אבל עכשיו אני בוחרת להתמקד דווקא בנושא אחר: בבעיית הדמוקרטיה.
בני אדם תמיד יעדיפו את הדמוקרטיה. אני מסוגלת להבין למה - היא מאפשרת להם ״להשפיע״ על התנהלות המדינה, ״לבקר״ את התנהלות המדינה וכו׳. אני מדגישה את העובדה שאני משתמשת במירכאות, כי זה לא בטעות, אלא מכוון - כי בתיאוריה, זה באמת מה שהדמוקרטיה נותנת, אבל במציאות, זה לא מה שקורה, ולא משנה איך תסתכלו על זה.
לפני שאתם ממהרים למחות, תנו לי להסביר.
בתיאוריה, המבנה הייחודי של הדמוקרטיה מאפשר לאנשים לשנות. הוא מאפשר הצבעה בכל מספר שנים. הוא מאפשר מחאה (חופש השביתה, חופש הבעת דעה, וכו׳). הוא מאפשר ביקורת, הן של האזרחים (נציב תלונות הציבור, התקשורת וכדומה) והן של משרדים אחרים של המדינה (שאילתות בכנסת, משרד מבקר המדינה וכדומה). הוא מאפשר לאזרחים להביע את דעתם ולהביא לשינוי במדינה שבה הם חיים, שהרי דמוקרטיה משמעותה שלטון העם.
אבל זה לא מה שקורה בפועל. נכון שהמשרדים לא מתפקדים משהו, ונכון שיש בעיות גם בהתנהלות של המדינה שלנו והדרך שבה הם מצפצפים על האזרחים, אבל תנו לי לגלות לכם משהו: הסיבה העיקרית שבגללה הם עושים את זה היא שאתם מאפשרים להם. כן, אתם מתלוננים בלי הפסקה, אבל לא בפני הממשל, אלא אחד בפני השני. אתם בוכים אחד בפני השני ומחנכים את הילדים שלכם לעשות את אותו הדבר. במקום להשפיע על הדרך שבה המדינה הזאת נראית ומתנהלת, אתם בוחרים לחיות בעולמות הקטנים שלכם, להתלונן בלי הפסקה ולחכות שמישהו אחר יבוא לעשות את השינוי בשבילכם.
אז, יקיריי, אם לצטט את האוס - צאו מהחורים שבהם אתם חיים! Stop enabling! אם אתם רוצים שיהיה שינוי, אם אתם לא מרוצים מאיך שדברים נראים, תתחילו לעבוד!
החיים לא משתנים רק כי ביקשנו יפה. לברוח זה לא הפתרון. לשבת בשקט ולחכות שיעבור זה גם לא הפתרון. קומו מהכורסאות והכיסאות שעליהם אתם יושבים כל היום, ותתחילו לעבוד.
אן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm