""אנחנו חיים את אותם החיים!" הוא צעק לעברם. "שוב ושוב ושוב. אנחנו עושים את אותן הטעויות. ממלכות עושות את אותם דברים טיפשיים. שליטים מאכזבים את בני עמם שוב ושוב. אנשים ממשיכים לפגוע ולשנוא ולמות ולהרוג!"

...

"מה אם אני חושב שכל זה חסר משמעות?" הוא שאל בקול רם של מלך. "מה אם איני רוצה שהכישור ימשיך במסלולו? אנחנו חיים על דמם של אחרים! והאנשים האלה נשכחים במרוצת השנים. איזו תועלת זה מביא לנו, אם כל מה שאנחנו מכירים נעלם? מעשי גבורה או טרגדיות גדולות, כך או כך הם חסרי משמעות! הם יהיו לאגדות, וגם האגדות האלו יישכחו, ואז הכל יתחיל מחדש!"

מפתח הגישה החל לזהור בידיו. העננים מעליו קדרו.

כעסו של רנד פעם בקצב אחיד עם הלמות לבו, דורש להשתחרר.

"מה אם הוא צודק?" שאג רנד. "מה אם עדיף שהכל יגמר? מה אם האור הוא רק שקר אחד גדול, וכל זה הוא רק עונש? אנחנו חיים שוב ושוב, עושים את אותם מעשים טיפשיים, מתים ולכודים לנצח. חיינו הם עינוי שלעולם אינו נגמר!"

הכוח זרם לתוך רנד כמו גלים הממלאים אוקיינוס חדש. 

...

"כל זה חסר משמעות!""

-עם בוא הסער, כרך שני, עמ' 419.

אהבתי לקרוא את הפרקים האלה.

"מחזור כישור הזמן" (The Wheel of Time) זאת סדרה שאני אוהבת כבר הרבה מאוד זמן - קראתי את 11 הספרים הראשונים כבר פעמיים, ויש לי את ספרים 12-13 באנגלית - ושמחתי כשגיליתי שאופוס הצליחו לרכוש את הזכויות להמשיך לתרגם אותה. קראתי בערך חצי מהספר ה-12 באנגלית כשקנינו אותו בארה"ב לפני שנתיים, ומאז לא ממש יצא לי להמשיך אותו. כשהספר יצא בעברית החלטתי להמשיך לקרוא אותו.

הרעיון הבסיסי של הסדרה הוא שהזמן הוא בעצם גלגל ושהכל ממשיך כל הזמן באותה הדרך שבה הוא המשיך לפני דורות. עידנים הולכים ועידנים שבים. אנשים קמים מהמתים עם גופים אחרים ודמויות אחרות. עד שזה קורה הם מחכים בעולם החלומות וחיים את חייהם שם. יש תבנית והיא זאת שמארגנת את העניינים: הנבואות הן של התבנית וחייבות להתקיים. זה קצת יותר מסובך מזה (בכל זאת, זה זמן) ואני לא בטוחה שיש לי את המילים הנכונות להסביר את זה, אבל בצורה הכי פשוטה, זה הרעיון. הסדרה סובבת סביב כמה גיבורים, ביניהם רנד, בעולם דומה לימי הביניים. הפוליטיקה והמיקום מזכירים במשהו את "שיר של אש ושל קרח" (למעשה זה הפוך, כי ששאוש"ק התחילה אחרי, אבל אני יוצאת מנק' הנחה שזה מוכר יותר).

בכל אופן, באיזשהי נקודה בספר הזה רנד נשבר. והעלילה ממשיכה ולאט לאט מובילה את הקורא לקטע הזה, שהוא כנראה הקטע הכי עוצמתי בספר. וכמובן שהייתי מרותקת לחלוטין לספר ולמה שקרה בו, אבל באיזשהו מקום המילים האלה קצת גרמו לי לחשוב.

אני לא יודעת מה אני מרגישה בנוגע לרעיון הזה של התבנית והכישור. אני לא אוהבת את הרעיון שיש תבנית מסוימת שקובעת מה כל אחד יעשה - אני אוהבת לחשוב שלכל אחד יש את האפשרות להחליט בשביל עצמו. אבל הכישור, הכישור הוא נקודה מעניינת, בדיוק בגלל שהוא קיים, בצורה זו או אחרת, בעולם שלנו.

אני מסתכלת על ההיסטוריה האנושית. בגדול, רנד צודק: מלחמות, טעויות, אכזבות, מרידות, ואף אחד לא מבין. העולם חושב שהוא למד אחרי המלחמות שהתרחשו, אבל רואים בהתנהגות שלהם שככל שהזמן עובר, הזיכרון מתרחק יותר ויותר עד שבסופו של דבר הם ישכחו אותו לחלוטין. שאלו אותי בכיתה ח' אם אני חושבת שבעוד חמישים-שישים שנה עדיין יתנהגו ביום השואה כמו היום, ואמרתי מיד שאין סיכוי שזה יקרה, בדיוק מאותה הסיבה. ברור שאף אחד לא הסכים איתי כי הם מסרבים להכיר בזה, מתוקף היותם בני אדם, אבל זה לא הופך את זה לפחות נכון.

וזה נכון. שיהיה ברור, אני לא חושבת שהחיים הם עינוי ואני גם לא חושבת שהחיים שלנו בהכרח חסרי משמעות. אבל אני כן חושבת שמה שאנחנו עושים, מה שרוב האנשים עושים כאן, הוא חסר משמעות. כי אנחנו לא לומדים. אנחנו אוהבים להעמיד פנים שאנחנו לומדים, אוהבים להגיד ש"הנה, התקדמנו ועכשיו אנחנו במצב יותר טוב", אבל לרוב האנשים זה פשוט לא נכון. צריך רק להסתכל על העולם בשביל זה.

אז כן, כישור הזמן קיים. אולי לא בדיוק במובן ההוא, אבל כישור הזמן קיים בעולם שלנו. הבעיה היחידה היא שאף אחד כאן לא מכיר בזה.

אן.

סוף מדכא משהו, אבל נהדר.

בגדול, פשוט כי אני עדיין לא כל כך סגורה על מה שאני רוצה לכתוב, זה מחזה נהדר. הוא לא תפס אותי מההתחלה, אבל ככל שהתקדמנו איתו בכיתה התחלתי להתעניין יותר, ובסופו של דבר זה הגיע היום למצב שבו אני סיימתי לקרוא את כולו ובכיתה עדיין לא סיימנו את המערכה הראשונה (מתוך שלוש). צפוי. 

בכל אופן, מאוד נהניתי מהכתיבה של ארתור מילר. הוא כותב את הדמויות בצורה מאוד אמיתית - גם שפת הגוף שלהן וגם השפה שלהן מתאימות למי שהן. הוא יוצר מתחים והוא יודע איך לפרוק אותם ואיך אנשים באמת היו מתנהגים. וזה משהו שכבר לא רואים הרבה היום, בטח ובטח שלא בסרטים או בסדרות (לא יודעת לגבי הצגות). וזה נהדר. 

ומה שהכי נהניתי ממנו בסיפור אלה הנקודות הפסיכולוגיות: לראות איך כריס מתנהג כשברור שההורים שלו העדיפו את לארי כל החיים שלהם; לראות איך ג׳ו (נדמה לי. בהצגה תמיד היה כתוב Keller כשהיה מדובר בו) מגיב למה שהבן שלו רוצה לעשות; לראות את רגשות האשם של ג׳ו על מה שהוא עשה (לא אגלה את הסוף); לראות איך קייט נצמדת לרעיון שלארי עדיין בחיים ואיך ג׳ו וכריס משקרים לה עד שכריס רוצה לחיות את החיים שלו; איך הוא בולע את הכל עד שנמאס לו ועוד ועוד ועוד. 

וזה יפה, כי לא מדובר בקבוצה מסוימת של בני אדם, אלא ברוב בני האדם. כי המון אנשים מרגישים את התחושה של להיות פחות אהובים על ידי ההורים שלהם, והמון אנשים משקרים אחד לשני לכאורה לטובת האדם השני, והמון אנשים מסרבים להכיר בעובדה שיקיריהם כבר אינם, והמון אנשים בולעים עד שהם מתפרצים. וזה כל כך יפה לראות את זה. 

וכמובן, המחזה מעלה את כל השאלות של מה צריך לעשות ואיך צריך להרגיש. כל עניין המוסריות שהמון אנשים מתעלמים ממנו. וגם על זה יש לי מה להגיד, אבל זה יחכה לעריכה מאוחרת, אחרי שאני אסיים לדבר עם אמא על המחזה. 

אן.

אמא התקשרה אליי בעודי כותבת את הפוסט הזה וסיפרה שהסיפור של המחזה מבוסס על סיפר אמיתי. וואו. 

הראשונה היא, obviously, למה רוב הגברים לא יכולים להיות כמו המלאכים שלי.

השניה, והמתבקשת, היא - מי האידיוט שנתן לגבר טיפוסי רשיון נהיגה?

אני מאבדת את השפיות.

אני רואה בדמיון שלי את ההבעה הלא-מסכימה-וקצת-מפקפקת על הפנים שלך ושומעת את הקול שלך אומר שאני שפויה לחלוטין. אז אתה צודק, אני שפויה לחלוטין, מעולם לא הרגשתי יותר שפויה. המצב שלי באמת נהדר. אני גאה בכל העבודה שאני עושה. לא הייתי במצב טוב יותר במובן הרגשי כבר שנים, אם בכלל הייתי במצב כזה. אני שפויה, הכל בסדר בתוך הנפש שלי, ואתה צודק לחלוטין.

לא זה העניין.

אתה יודע שאנחנו עושים כרגע עבודה קבוצתית ברפואה? זה איזה פרויקט של חמש יחידות, משהו רציני באמת, שדורש מחקר, קריאה של ספרות מקצועית, מעבר על מחקרים שונים, ריאיונות עם רופאים ואפילו עבודה צמודה מול מטופל. כשקיבלנו את העבודה הזאת התלהבתי כמו ילדה קטנה, פשוט כי יישום של הדברים שלמדנו ברפואה זה כנראה אחד הדברים הכי כיפיים שיהיו לי. אני נהנית כל כך ממד"א (היה לי AV Block ואני עדיין מתלהבת מזה! עמדתי להגיד שאני בנאדם רע, אבל אני יודעת שאתה תגיד שאני לא בנאדם רע, אלא פשוט מתלהבת ממה שאני רואה, וכל עוד אני לא עושה את זה מול החולים, זה בסדר), וליישם את החומרים ברפואה אמור היה להיות טוב באותה המידה.

וזה גם יהיה טוב באותה המידה. אבל כרגע יש לנו עבודה קבוצתית.

הבעיה שלי היא אותה הבעיה שהיתה לי בעבודה באזרחות. זה לא שאני לא מסוגלת לעבוד בקבוצות - כמה מהעבודות הכי טובות שלי היו בקבוצות. בכיתה ח' העבודה שלנו היתה אחת העבודות הבודדות בשכבה שנבחרו להיות מוצגות בפני איזה מבקר ממשרד החינוך שהגיע. אבל עם ילדים רגילים, שלא יודעים מה זה לעשות עבודה - איתם אני לא מסוגלת לעבוד.

אתה מבין, הרעיון שלהם לסיכום זה "בואו נעתיק הכל מגוגל". הרעיון שלהם לפירוט זה "בואו נשים מלא רווחים בין שורות ותמונות ואז יחשבו שכתבנו פה הרבה". הרעיון שלהם לעבודה אמיתית זה "בואו נכתוב שני עמודים ונגיד שכל הפרק, שכולל פירוט על כמה נושאים, מוכן לגמרי".

כמובן שאני לא מדברת על כל בני הנוער הרגילים - הכללה זה דבר רע, כי תמיד יש יוצא מן הכלל. 13 אמרה על זה משהו באחד הפרקים של האוס - אלא רק על כל אלה שלי יצא לפגוש. הם נוראיים.

כשהמורה הטובה שלי לרפואה, זאת שכבר דיברתי עליה כאן, הציגה לנו עבודה של הי"בניקים, היא הראתה לנו עבודה בערך באורך של מאה עמודים. הגיוני - זה פרויקט שכולל חלק תיאורטי, חלק מעשי וחלק השוואתי, סיכום והצעות לטיפול שונה. כשראיתי את זה ואת ההיקף של העבודה שאנחנו צריכים לעשות, הבנתי פתאום שזה משהו בהיקף של תזה, גם אם חסר בו החלק של המחקר העצמאי. זה משהו ארוך ומורכב והוא דורש זמן והשקעה מכל אחד מהאנשים בקבוצה.

ובהתחלה חשבתי שזה יהיה נהדר. זה גם מה שאמרתי לך אז. חשבתי שאלה בנות קצת יותר רציניות מהאידיוט (סליחה... אבל אתה יודע שזה מה שהוא) שעבד איתי אז, אז אנחנו נמצא דרך להסתדר. אני מסוגלת לעבוד עם אנשים, גם אם אני לא אוהבת את זה, אז חשבתי שהכל יהיה בסדר. ידעתי שהן לא ירצו לעשות עבודה בהיקף שאני רציתי, אבל הנחתי שאני אצטרך לעבוד קצת יותר על זה, לא יותר מזה.

וגיליתי שלא. גיליתי מה הרעיון שלהם לעבודה אמיתית, וזה לא מתאים לרעיון שלי לעבודה אמיתית. זה לא מתאים לשום רעיון לעבודה אמיתית, למען האמת. ואני לא מדברת על עבודה לאוניברסיטה, כמו שאני אלמד לעשות בסתיו. אני מדברת על עבודה לבית הספר. סתם עבודה רגילה ונורמלית, יפיפיה כמו זאת שהגשתי לך.

ואני שואלת אותך... איך, בשם אלוהים, הסתדרת עם הטינייג'רים כשהיית בגילי?

הרי שנינו שונים. (אתה יודע, MIG אמר לי פעם שגם הוא לא חיבב את בני גילו כשהוא היה בגילי... אולי אני צריכה לשאול את השאלה הזאת גם אותו). שנינו שונים מה"רגילים", ולשנינו יש סטנדרטים גבוהים יותר, שנינו מעמיקים יותר ושנינו מעדיפים לחשוב. שנינו נוטים לעשות עבודות טובות יותר. שנינו לוקחים דברים ברצינות. וכמו שאני מכירה אותך, אני מניחה שאני יכולה להגיד גם שכשצריך לעשות עבודה רצינית, שנינו עושים אותה בלי בעיה.

ואני מכירה אותך. אתה רציני והיית רציני לאורך כל חייך. המורה שלי למתמטיקה בילה את רוב התיכון שלו בים, אבל כמו שאני מכירה אותך, אתה היית ילד טוב והיית בבית הספר. בטוח היו לכם עבודות בקבוצות-

אני קוטעת את זה כי יש לי רעיון לאיך הסתדרת איתם.

אמרת לי פעם שאתה מאמין שכשאתה מדבר עם אנשים פנים-אל-פנים, אתה יכול לשכנע כל אחד בדעות שלך. אמרת שאין לך בעיה לשכנע אנשים כשמדובר בשיחות כאלה, באחד על אחד. ואני יכולה לערוב לזה, לפחות בחברת מתבגרים- הצלחת לשנות יותר דעות בכיתה שלנו משכל אחד אחר הצליח. אתה מצוין כשזה נוגע להיגיון ולרטוריקה.

ואני חושבת לעצמי, לא יכול להיות שזה משהו שהתפתח עכשיו. אמרת לנו שבתיכון היית במועצת התלמידים - אין מצב שתלמיד שהגיע למועצה לא טוב בדברים האלה. ההיגיון שלך ליווה אותך גם בשנים המוקדמות שלך - כבר אמרת לי את זה פעם, גם אם לא במילים האלה. אם הגעת לאן שהגעת בזמן שהגעת, אתה בטוח הצלחת לשכנע אנשים גם להקשיב למה שאתה אומר ולעבוד.

מה שאומר שפה המפתח הוא להישאר רגועים, ולשכנע.

את זה אני מסוגלת לעשות, באמת. אבל איך זה לא שיגע אותך? איך זה לא הטריף אותך, העבודה איתם? השאלות המיותרות שלהם והעבודה הגרועה שלהם? אני מתכוונת, נכון שהיום העתקה קלה יותר משהיא היתה אז, אבל בטוח היו בעיות גם אז. איך עברת הלאה?

הלוואי שהיתה יכולה לקבל ממך תשובה בע"פ.

אן.

יש לי גם הערות בנוגע למורה השנייה שמלמדת רפואה, אבל אני לא אכנס לזה איתך. אתה בכל זאת קולגה שלה.